מפגש חטוף, הסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין

צילום תמונה ראשית: רדי רובינשטיין.

מה יש בקולנוע של פעם שקוסם כל כך לרבים מאתנו? האם זה התום, הפאתוס החינני, היעדר הציניות? או אולי האיפוק, האנושיות, המיניות החבויה?

בעוד שסרטים מודרניים רבים העוסקים ברומנים אסורים מתאפיינים בחלקם באספקט מיני מובהק נטול כל ממד רומנטי אותנטי, הרי שסרטי אהבה רבים משנות ה-30 וה-40 חושפים אותנו לרוב לפן האגדי/הקסום של האהבה. גם אם במבט לאחור, בראי התרבות המודרנית נוטפת הציניות, חלקם מצטיירים כיום כפארודיות ארכאיות שלא בהכרח צולחות את מבחן הזמן במונחים של קולנוע איכותי.

ההצגה מפגש חטוף, המוצגת בימים אלו בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין בביצוע בוגרי הסטודיו, מביאה לידי ביטוי את התום והחמימות המיוחסים לסרטים הבריטים של פעם, לרבות אותו איפוק מעודן המוסיף לא מעט חן ואותנטיות לעלילה. זאת בניגוד לסרטי אהבה אמריקאים רבים שהתאפיינו בתשוקה לוהטת וחסרת מעצורים שפגעה לא פעם באמינות הסיפור.

גרגיר חול משנה חיים?

במרכז העלילה ניצבים לורה (טל מאיר במשחק אצילי ומרגש) ואלק (אלון ליאור רב הקסם). היא- אישה נשואה ומכובדת ואם לשניים המתנהלת לכאורה לפי הספר ומשמשת אשת משפחה למופת. הוא- רופא נשוי ואב לשניים, המגיע לעיר מדי יום חמישי על מנת להחליף את עמיתו לעבודה.

השניים נפגשים במקרה במזנון תחנת הרכבת, כאשר גרגיר חול הנכנס לעינה של לורה מונע ממנה להמשיך לדרכה. ובשעה ששאר עובדי הרכבת נותרים חסרי אונים אל מול הסיטואציה, אלק נענה במפתיע לקריאה- 'האם יש רופא בקהל?' ונחלץ באופן מידי לעזרתה של לורה. לורה מודה לו מכל הלב והם נפרדים איש איש לדרכו. אך שבוע לאחר מכן הם נפגשים שוב באופן מקרי, בדיוק באותו המקום. בהמשך, מתרקמת בין השניים חברות קרובה המבשילה בהדרגה לכדי רומן עדין ושברירי, הנתון מראש לכישלון מעצם מצבם המשפחתי.

בניגוד לציפיות, לא מדובר ברומן חושני מסעיר בדומה לסיפורי אהבה אסורים רבים, אלא בקשר עמוק המתפתח אט אט, למרות שהוא נמשך רק מספר שבועות. וכאן בא לידי ביטוי המגע העדין והמאופק של המחזאי נואל  קאוורד שכתב את המחזה המקורי, אשר עובד בשנות ה-40 לסרט מצליח בשם- 'פגישה מקרית' על ידי הבמאי עטור הפרסים- דיוויד לין (ד"ר ז'יוואגו, לורנס איש ערב).  הקשר בין השניים לא מתמקד רק בתחושות שלהם אחד כלפי השנייה, אלא מאפשר לקהל הצופים להיחשף באופן מעמיק וכן ללבטים שכל אחד מהם חווה בחייו האישיים, ולתחושת הריקנות המתלווה לחיי הנישואין הבורגנים בעבר, בהווה ובעתיד.

עם זאת, ניכר כי דמותה של לורה חווה תסכול גדול יותר. בעוד אלק חווה סיפוק רב בחייו המקצועיים ומספר על האידיאלים המנחים אותו בתור רופא, שגרת חייה של לורה לא מספקת לה אתגרים אינטלקטואליים יוצאי דופן. מה שמוביל אותה לנסוע פעם בשבוע העירה על מנת להתנתק מעט ממשפחתה, לערוך קניות ולראות סרט טוב. הרי "כולנו אוהבים מדי פעם לשבת בקולנוע וללכת לאיבוד בחושך", כדבריה של לורה.  אלק מצדו, מבחין בהססנות ובחוסר האונים המאפיינים את לורה וטוען כי יש בה רוח קטנה שעדיין משתוקקת לצאת מהחלון החוצה. אך האם אכן יש ביכולתה של לורה לממש זאת? האם הרומן עם אלק מסמל את שחרורה המיוחל?

מפגש רכבות קצוב בזמן

הרומן הקצר והלא הגיוני המתפתח בין השניים, כדברי לורה, קצוב מלכתחילה בזמן ונתון לידיו של שעון החול ההולך ואוזל ככל שהשניים מתקרבים ביניהם. ובכלל, נראה כי הזמן משמש מוטיב מרכזי שמנחה ומוביל את העלילה. הביטוי המובהק לכך נעוץ בבחירה בתחנת הרכבת כמקום ההתרחשות העיקרי של המחזה. הרי הרכבות חולפות ועוצרות בזמן נתון. וכפי שלורה ואלק ממתינים כל אחד לרכבת הנוסעת לכיוון ההפוך, כך גם חייהם ימשיכו לחלוף על פניהם מבלי שיתרחש מפגש רכבות פתאומי שיפגיש ביניהם שוב.

אך למרות התסכול שנוצר כתוצאה מהאהבה הלא ממומשת של השניים, נראה כי המחזאי בוחר לעשות חסד עם הצופים וטווה במקביל שני רומנים נוספים המתפתחים בין דמויות המשנה המאכלסות את  העלילה. מרתה בגוט (ספיר יוסף המרשימה)- מנהלת המזנון בתחנה, לא נענית בתחילה לחיזוריו של השוטר החושני אלברט גודבי (שון סופטי במשחק יצרי וכובש), אך בהמשך היא משתפת איתו פעולה ומתרשמת ממאמציו לסלק את החיילים שהשליטו טרור במזנון עקב סירובה של מרתה לספק להם אלכוהול באמצע היום.

במקביל, סטנלי- נער העוגות החינני (גלעד מרחבי במשחק רב גוני המפגין כישורי שירה מרשימים במיוחד), מפלרטט לפרקים עם בריל התזזיתית ומלאת החן (נעם ברט שגנבה לא פעם את ההצגה בזכות דמותה רבת הקסם), המשמשת כמלצרית במזנון של מרתה כשהיא חמושה בסוכריה על מקל, מפוחית ובהבעת פנים משעשעת ושובת לב. לא פעם השניים פוצחים יחד בשיר ומפגינים הרמוניה קולית מרשימה.

רגעי קסם

ואם הזכרתי בתחילה את הקריצה לעולם הקולנוע, הרי שהמחזה משלב מיצגי וידאו ארט מרשימים אותם יצר אלמוג בן חורין, המשחזרים את התקופה ומשלבים קטעים מתוך המחזה המדומים לסצנות קולנועיות מפעם. 

אמנם המחזה לא מוגדר כמחזמר, אך הפן המוסיקלי מאוד בולט לאורך כל ההצגה בדמות שירי ג'אז מסורתיים האופייניים לאותה תקופה כדוגמת- mad about the boy  ו- all of me, בליווי חי של הרכב ג'אז מצוין בניהולו המוסיקלי של שי בן יעקב. אך מעבר לפסקול הג'אזי, לא  ניתן להתעלם מהפרק הראשון היצרי ורווי התשוקה מתוך הקונצ'רטו השני של רחמנינוב לפסנתר ותזמורת, המשמש כנעימה המרכזית של המחזה ומושמע בעיקר בסצנות הרומנטיות של לורה ואלק.

הבימוי היצירתי והיסודי של לילך סגל, התרגום המצוין של דורי פרנס ,התלבושות הקסומות של יהודית אהרון, כמו גם הכוריאוגרפיה המותאמת והמדויקת של עמית זמיר והביצוע המופלא של בוגרי הסטודיו- הן במשחק והן בשירה, תרמו ליצירת מפגן תיאטרלי מרשים ואיכותי, הממחיש באופן מעודן ומעמיק את העלילה ואת הלך אותה התקופה ומייצר תחושת געגוע לרגעי הקסם של הקולנוע הישן, הטוב והפשוט של פעם.

מפגש חטוף, תיאטרון בוגרי הסטודיו של יורם לוינשטיין

מאת: נואל קאוורד
עיבוד: אמה רייס
לחנים: נואל קווארד, סטו בארקר
תרגום: דורי פרנס
בימוי: לילך סגל

משתתפים: טל מאיר– לורה ג'סון, אלון ליאור– אלק הרווי, רם גואטה– פרד ג'סון, גלעד מרחבי– סטנלי, נעם ברט– בריל, ספיר יוסף– מרתה בגוט/מלצרית, שני שטיינגרט– מרתה בגוט/מלצרית, שון סופטי- אלברט גודבי, יוני גבורה– סטיוון לין/ג'וני, מתן בן עמי– בובי/ביל, שי כהן נאמן– הרמיוני/דולי, שירן בוחניק– מרגרט/מרי.  

תנועה: עמית זמיר
עיבוד וניהול מוסיקלי: שי בן יעקב
וידאו ארט: אלמוג בן חורין
עיצוב תלבושות: יהודית אהרון
עיצוב תפאורה: סבטלנה ברגר
עיצוב תאורה: אייל תבורי
הדרכה קולית: לימור עובד

מנהל הפקה: אייל תבורי
ע.מנהל הפקה: הלל שרף
ע.במאי: רעות גל, ניסן סקירא
צוות טכני: איתן יהוד, חן כהן, לידור אדמוני, עומר דננברג
עיצוב סאונד: אלעד דדון
מיפוי וידאו: עידו כגן
צילום סטילס ועריכת טריילר: רדי רובינשטיין

נגנים:
חצוצרה: איתמר אלבז
גיטרה: נהר מואב
בס: עומרי וסרמן
תופים: רז איתן
פסנתר וקלידים: שי בן יעקב / מיכל סולומון

תודות: תום אפלבאום, רפי ניב.