המחזה שמיים הפוכים, המוצג בימים אלה במרכז ענב בת"א, מספק זווית מעניינת במיוחד לתופעת ה'אלימות הפסיכולוגית', ומציג באופן נוקב, אמוציונלי וחסר פשרות את המורכבות הכרוכה במערכת יחסים זוגית קשה המתחפשת לאהבה.
צילום תמונה ראשית: יוסי צבקר
בשנים האחרונות רובנו התוודענו למושג חדש- 'אלימות פסיכולוגית בין בני זוג'. למעשה, לא מדובר כלל בתופעה חדשה, אלא בדפוס התנהגות שמלווה זוגות רבים מימים ימימה, יש שיגידו רבים מדי. אם עד לפני זמן מה השיח החברתי נסב בעיקר סביב אלימות פיזית בין בני זוג, הרי שמספר מקרי אלימות מזעזעים שהתרחשו בשנתיים האחרונות (וביניהם ניסיון הרצח של שירה איסקוב והרצח של מיכל סלה ז"ל) הביאו לידי ביטוי את המורכבות הרבה הכרוכה בביטוי- 'מערכת יחסים אלימה'. שכן לרוב, אלימות פיזית היא תוצר של אלימות פסיכולוגית מתמשכת הלובשת צורות שונות, בין אם מדובר בקנאה אובססיבית, תלות חולנית, שתלטנות אגרסיבית, או דיכוי עצמי מתמשך עד כדי ביטול מלא של הזהות האינדיבידואלית של בן הזוג.
בשעה שאלימות פיזית זוכה לתגובתיות ולאימפקט תקשורתי מידי, הרי שאלימות פסיכולוגית לא מטופלת לרוב בזמן אמת ואינה זוכה להתייחסות כלשהי מצד רשויות החוק. עם זאת, ההשלכות של אלימות רגשית הן לא פחות חמורות מאלו המתלוות לפגיעה פיזית וכוללות בין היתר- תחושת דכאון קשה, חוסר אונים, פגיעה קשה בדימוי העצמי, כאשר לא מעט נשים אף סובלות מתסמינים המעידים על הפרעת דחק פוסט טראומטית קשה. התסכול הרב של נשים או גברים הסובלים מאלימות מילולית / פסיכולוגית מתמשכת, נובע בעיקר מחוסר ההכרה המשפטית במצבם, שכן לרוב לא מדובר בסיטואציה המחייבת התערבות מידית מצד גורמי החוק.
גם במישור החברתי נראה שעדיין לא קיימת הכרה מלאה בתופעה הזאת. ולמרות שלאחרונה נשים רבות העזו להיחשף ולשתף סיפורים קשים המעידים על התעללות פסיכולוגית רבת שנים, מנגד עדיין יש את אלו שטוענים שאלימות רגשית בין בני זוג היא אינה אלא פרשנות סובייקטיבית מעוותת של נשים פגיעות שרעבות לתשומת לב. ולא מדובר באמירה מוקצנת, אני בעצמי נחשפתי למספר גברים שנוטים לחשוב כך.
וכך, נשים רבות נוטות להתכחש למצבן ולנהל על פניו אורח חיים רגיל, כאשר לרוב השגרה מהווה עבורן משענת, בין אם מדובר בהתמקדות בחיי המשפחה, עבודה, או ביצוע מטלות יום יומיות שגרתיות. מערכת יחסים אלימה משולה פעמים רבות למחלה כרונית שמתפרצת בעוצמה ברגעים מסוימים. היכולת להתנהל בין התפרצות אחת לשנייה ולהכיל את הפגיעה הרגשית הקשה הכרוכה בכך, גובה מחיר נפשי גדול במיוחד מצד נשים רבות ומותירה אותן מרוקנות וחסרות אונים.
כשהאמנות אקטואלית מתמיד
מי שקרא בעבר סקירות תיאטרון נוספות שלי וודאי הבחין שלעתים לוקח לי זמן עד שאני מתמקדת באובייקט עצמו, כלומר- במופע/הצגה. לרוב זה נובע מתוך צורך לספק הצצה קצרה לנושא או לאירוע הנידונים במופע. ברור לי שבמקרה הנוכחי קצת התעליתי על עצמי וסביר להניח שבשלב הזה קוראים מסוימים כבר לא מבינים האם מדובר בסקירת הצגה או במאמר אינפורמטיבי הדן בתופעת האלימות במשפחה. אך מאחר שמדובר בנושא כל כך אקטואלי וכואב, הפעם החלטתי להרחיב יותר בסוגיה. בעיקר מהסיבה שלמרות שמדובר בתופעה מאוד מדוברת, עדיין ניכר כי אין מספיק חשיפה ומודעות להשלכות שלה בקרב אנשים ( נשים וגברים כאחד) המתמודדים עם אלימות פסיכולוגית קשה מצד בני זוגם. הרי לרוב אנחנו יודעים איך מערכת זוגית אלימה מסתיימת, אך לא תמיד אנחנו שמים לב לעשן המתפשט בהדרגה ומכלה אט אט את החמצן החיוני כל כך לקיום מערכת זוגית בריאה וטובה.
המחזה 'שמיים הפוכים', המוצג בימים אלה במרכז ענב בת"א, מספק זווית מעניינת במיוחד לתופעת ה'אלימות הפסיכולוגית', ומציג באופן נוקב, אמוציונלי וחסר פשרות את המורכבות הכרוכה במערכת יחסים זוגית קשה המתחפשת לאהבה. אמנם מדובר במחזה טוב, אקטואלי ונוקב ללא שום קשר לזהות המגדרית של המחזאי, אך העובדה שהמחזה נכתב דווקא על ידי גבר ולא על ידי אישה (עופר ירושלמי שמגלם את הדמות הראשית ומנגן בגיטרה) רק מחדדת ומעמיקה את החשיבות שלו.
ירושלמי השכיל לייצר סיפור מעמיק, רב רבדים ושובר מוסכמות, המתעמת באופן חד וגלוי עם מודל הגבר המאצ'ואיסטי האגרסיבי המוצג בחברה, תוך התייחסות מעמיקה ליחסי נשים גברים ושוויון מגדרי. אף על פי שהמחזה מציג לא מעט טענות מגדריות שחוקות שכבר שמענו לא פעם, יש לומר לזכותם של עופר ירושלמי וסיון קרצ'נר ( שותפתו לבימוי) שגם טענות אלו מטופלות בצורה שנונה וייחודית, כאשר הן משתלבות אינטואיטיבית בסיפור המנחה של העלילה, לרוב באמצעות קטעים מוסיקליים חודרים ועוצמתיים המלווים את המחזה, מה שלמעשה מעניק לו את הכינוי- 'מותחן רוק פסיכולוגי'.
חקירה צולבת
במרכז המחזה ניצבת חקירה ספק משטרתית ספק פסיכולוגית, בה מעורב עדן שפילמן- זמר רוק ידוע שמשמש עד מפתח בפרשת היעלמותה של בת זוגו לחיים ולבמה- אמה, בגילומה של תמר עמית יוסף. אך בניגוד לחקירות משטרתיות סטנדרטיות, המתמקדות בעיקר בתחקור יבשושי, ניסיון איתור אליבי וראיות פורנזיות, השיח בין עדן לבין החוקרת הצעירה והאמביציוזית המנהלת את החקירה, הופך אט אט לדיון נוקב ובלתי מתפשר על שוויון מגדרי ויחסי תלות בעלות. כאשר ברקע נפרשת לעיני הצופים מערכת היחסים הקשה והמורכבת שהתנהלה בין השניים, בה צפים כל הסודות, החרדות והתשוקות שעדן ואמה ניסו להדחיק.
מערכת היחסים הרומנטית בין השניים מתפתחת על רקע מקצועי, אספקט חשוב שמשפיע לא מעט על הקשר הזוגי המתפתח ביניהם בהמשך. כפי שעדן מפתח תלות קשה באמה לאורך הזמן, כך הוא גם זקוק לה מבחינה אמנותית/ מקצועית, שהרי בטרם הכירו עדן חווה מחסום יצירתי ארוך שמנע ממנו לייצר את אותם שירים סוחפים וחודרים שפרסמו אותו בתחילת דרכו. אותם שירים ששבו את ליבה של אמה מלכתחילה.
לאחר שעדן צופה באמה שרה משיריה בערב במה פתוחה, הוא מבקש ממנה לכתוב עבורו שירים. היא בתגובה מבקשת להתארח במופע שלו ולשתף איתו פעולה על הבמה, אך לטענת עדן בשלב זה היא עדיין לא מספיק בשלה לכך. בסופו של דבר עדן מתרצה והשניים מופיעים יחד כצמד, כאשר אמה אמונה על מלאכת היצירה וכתיבת השירים. אך ככל שאמה צוברת יותר פופולאריות ואהדה מצד הקהל, כך היא נחסמת ונשלטת ידי עדן. מערכת היחסים בין אמה לעדן הופכת יותר יותר פרדוקסלית, כאשר מצד אחד ההצלחה של השניים מושתתת על הכישרון ויכולת היצירה של אמה, אך מאידך החופש היצירתי שלה מעביר את עדן על דעתו, כאשר בשיא הוא מונע ממנה לבצע שיר שכתבה העוסק בהעצמה נשית ודורש ממנה לשנות את המילים.
מינימליזם עוצמתי
אף על פי שכבר מלכתחילה עדן מסתמן לכאורה כדמות הבעייתית והשטוחה המחרבת את מערכת היחסים בין השניים, הבימוי המהודק והיצירתי של ירושלמי וקרצ'נר, נוקט במספר תחבולות תיאטרליות ( סוג של הזרה אם תרצו) על מנת להציג את הצדדים השונים- הטובים והטובים פחות, המאפיינים כל דמות. כך לדוגמא, הדמות של עדן, המגולם על ידי ירושלמי עצמו, משוחקת במקביל על ידי שלושת חברי להקת הרקע המצוינים ( דניאל מיוני– צ'לו, סער שני– פסנתר, רן כהן – תופים), כאשר כל אחד מהם מיטיב להביא לידי ביטוי צד אחר בדמותו של עדן על מנת לייצר דמות עגולה ומורכבת יותר המשלבת ציניות, רגישות ואגרסיביות לסירוגין. כך גם דמותה של אמה המגולמת על ידי תמר עמית יוסף ( המגלמת במקביל את השוטרת החוקרת), המציגה תערובת חיננית של בטחון ורגישות, נחשפת על הבמה על כל יתרונותיה וחסרונותיה ולא מתמסרת לגינוני דמות הקורבן הקלאסית, המתאפיינת לרוב בפאסיביות וחוסר אונים.
העוצמה של 'שמיים הפוכים', נעוצה בין השאר במינימליזם הוויזואלי שלו. שכן , בניגוד להצגות רבות המתהדרות בתפאורה 'בשרנית' יותר המסייעת להמחיש את האווירה השוררת לאורך המחזה, כאן הבמה ניצבת די ריקה, מלבד הכלים המשמשים את הנגנים. אך אותה ריקנות בימתית לכאורה, בשילוב הקטעים המוסיקליים המלווים את ההצגה והנגינה החיה והמצוינת של חברי ההרכב, רק מעצימים ומחדדים את התחושות והמסרים הטמונים במחזה ומעמתים את הצופה עם המורכבות הרבה הכרוכה במערכת יחסים קשה ומורכבת, המתפרשת לעתים כלפי חוץ כ'סיפור אהבה רומנטי'.
שמיים הפוכים, מרכז ענב, ת"א
מחזה ולחנים – עופר ירושלמי / בימוי – סיון קרצ'נר ועופר ירושלמי / עיבוד והפקה מוזיקלית – יונתן בלומנפלד / דרמטורגיה – תומר כהן / עיצוב תפאורה ותלבושות – איה באך / עיצוב תאורה – יניר ליברמן / משחק, יוקלילי – תמר עמית יוסף / משחק, צ'לו – דניאל מיוני / משחק, פסנתר – סער שני / משחק, תופים – רן כהן / משחק, גיטרה – עופר ירושלמי.
