שעתוק דיגיטלי- מה עלה בגורל האותנטיות?

רבות נאמר ונכתב על הקוטביות המאפיינת את העידן הדיגיטלי בו אנו חיים. מצד אחד, מיום ליום צצות להן טכנולוגיות חדשניות ומגוונות המאפשרות לנו להתפתח ולהתמודד בקלות עם השינויים החלים מסביבנו. מצד שני, נוצר מצב בו האדם משמש כלי שרת בידי הטכנולוגיה. הרי ההתנהלות שלנו במרחב הדיגיטלי משמשת אלגוריתמים כאלה ואחרים במטרה לאגור נתונים ולייצר טכנולוגיות חדשניות ומשופרות. ובכלל, התלות שלנו במרחב הדיגיטלי המקוון הופכת עד כדי כך חזקה, כך שפעולות בסיסיות המשמשות אותנו ביום יום, נחוות בעיקר באופן וירטואלי, בין אם מדובר באופן בו אנו משתמשים בזיכרון שלנו או בצורה בה אנו מתקשרים עם סביבתנו.

הזיכרון האנושי פינה את מקומו לטובת גוגל והתקשורת הבינאישית עברה טרנספורמציה לכדי מסרים מהירים עמוסי אימוג'יז ושאר ירקות. אפילו התמצאות במרחב אינה נחוצה עוד, בעידן בו גוגל מאפס מסייע לנו לחצות את העיר מבלי שנצטרך להבחין בין צפון לדרום.

כאמור, למצב הנוכחי יש לא מעט יתרונות, בעיקר במונחים של חסכון בזמן ובתהליכים. שלא לדבר על היישומונים הרבים שמאפשרים לנו לייצר תכנים ופעילויות מסוימות במינימום זמן, בין אם מדובר ברשימת קניות מקוונת, יצירת לוחות זמנים או תמונות מפולטרות.  מצד שני, עידן השעתוק המודרני הבא לידי ביטוי בתחומים שונים בחיינו, מותיר אותנו לעתים מנוונים וחסרי אותנטיות. תוהים לאן אבדו עקבותיו של המקור והיכן מסתתרת החד פעמיות.

שעתוק מכאני – מוולטר בנימין ועד מרלין מונרו של אנדי וורהול

המונח שעתוק משמש כלי מרכזי בידי חוקרים והיסטוריונים העוסקים בסימביוזה בין התרבות לתהליכים הטכנולוגיים המלווים אותנו בעשרות השנים האחרונות. אך למעשה, הוא מזוהה בעיקר עם המסאי, המבקר והפילוסוף המרקסיסט- וולטר בנימין, מחבר המסה- 'יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני' שכתיבתה הושלמה בשנת 1938. במסה זאת בנימין מתייחס לטכנולוגיות השכפול וההעתקה שפותחו בתחום הצילום והקולנוע ותוהה כיצד הן משפיעות ומשנות את היחס בין האמנות והתרבות לעולם בו אנו חיים. לטענת בנימין, מצד אחד השעתוק מחסיר מהאמנות את ה'הילה' החד פעמית המיוחסת לה, תחושת הכאן והעכשיו. אך מאידך,  השימוש באמצעים מכניים ואפשרויות השכפול הרבות, מקרבים בין האדם הפשוט לבין היוצר והיצירה עצמה ומאפשרים דמוקרטיזציה של  היצירה.

לטענת בנימין, אובדן ההילה של יצירת האמנות  משקף את התהליכים שעוברים על האנושות ומשפיע על האופן בו אנו תופסים את חיינו. ברגע שיצירת האמנות מתקלפת מההילה שלה והופכת להיות לכלי בידי ההמונים, יש בכוחה לייצר שינויים חברתיים פוליטיים ולעורר יותר תגובתיות וחשיבה מצד המתבונן בה.

שעתוק של מרלין מונרו- אנדי וורהול

אם נקפוץ לרגע כמה שנים קדימה ונסקור בקצרה את  הפעילות של אנדי וורהול בתחום הפופ ארט, נוכל להבין יותר לעומק את כוונתו של בנימין. האמנות של וורהול מתבססת על שעתוק של מוצרי תרבות באופן מכוון ומעורר מחשבה, במטרה להעצים ולחדד את המגמות שחלו בתרבות הצריכה האמריקנית. וורהול לא מסתפק רק בתיעוד התרבות בתקופה בה הוא חי, אלא מגיב לשינוים התעשייתיים ולאירועים המכוננים שהתרחשו באותה תקופה באמצעות יצירת  דימויים ייחודיים  המבטאים את המוצרים והמותגים אותם הוא בחר לתעד. אספקט המעצים את הממד הביקורתי הנלווה ליצירה ומחדד את החשיבות החברתית שלה. 

שעתוק מודרני- אותה גברת בשינוי אדרת

נראה שלא ניתן להימנע מהשאלה מה וולטר בנימין היה חושב על תאוריית השעתוק שלו לו היה חי בימינו, בתקופה בה מרוב העתקים ושעתוקים כבר לא ניתן לראות את היער.

הרי כיום, כבר לא מדובר בפעולה המסמלת שחרור וחשיבה עצמאית. המציאות בה אנו חיים משעתקת עצמה כל פעם מחדש בהתאם לטרנדים ולפיתוחים טכנולוגיים שונים, בשעה שהתרבות הקפיטליסטית מנסה לתעתע בנו ולמכור לנו מותגים כאלה ואחרים בתור מוצרים ייחודיים ואישיים במסווה אסתטי. בסופו של דבר, כל סביבה גיאוגרפית בה אנו נמצאים משועתקת ומכילה בדיוק את אותם אלמנטים- שלטי רחוב המעוצבים באופן דומה ומפרסמים את אותם מותגים, מרכזי קניות המהווים שכפול אחד של השני ורשתות מזון שמוכרות בדיוק את אותם מוצרים תחת מותגים שונים.

שעתוק בעידן המודרני- הצורך בטביעת אצבע ייחודית
טביעת אצבע ייחודית

בסופו של דבר, נוצר הרושם כי אין מיקוד באובייקט עצמו, אלא בממד האסתטי. עם זאת, מאחר שאנו חיים בעידן של 'תבניות מוכנות', הרי שגם במישור האסתטי הכל נעשה זהה, מעין העתק של מקור לא ידוע. בין אם מדובר בתבניות מוכנות של אתרים, תבניות עיצוב, או תבניות מילוליות  של "מומחים" כאלה ואחרים שמלמדים אותנו איך להציל את עצמנו מעצמנו בעשר פעולות פשוטות.

ומה התוצאה? לכולם יש אתרי אינטרנט כחולים ( לא במובן הפורנוגרפי) כי כחול משדר כביכול  עוצמה, כולם משתמשים באותם פילטרים באינסטגרם ובכל האתרים העסקיים תמיד תופיע תמונת רקע שקופה עם כיתוב לבן  או שחור ומתחתיה אייקונים עם קריאה לפעולה. אמנם כל תחום ניזון מטרנדים תקופתיים שמשתנים חדשות לבקרים, אך בימינו, כאשר התבניתיות המקצועית  העיצובית והמחשבתית משתלטת עלינו מכל עבר, אין שום סיבה לזעזע  את יסודות הבניין ולשבור את הקירות. הרי יצירה מאין מצריכה השקעה וזמן רב, וזמן שווה כסף. והרי לכם משוואה קפיטליסטית מצויה…

וינה, פולארויד וניחוח אנלוגי בטעם של פעם – כשהשעתוק מהווה מכשול

כאמור, כיום הפן האסתטי הופך הרבה יותר פשוט ונגיש,  שהרי מיום ליום קמות להן  יותר ויותר טכנולוגיות המאפשרות לנו לייצר ולעצב באופן פשוט ותבניתי. שלא לדבר על השינויים הדרסטיים שחלו בעולם הצילום עם כניסת המצלמה הדיגיטלית לחיינו, אינסטגרם וכל הפילטרים שביניהם.

אמנם צירוף המילים 'מחשבות על צילום' מזכיר למביני עניין שבינינו את ספרו של רולאן בארת', הנחשב לספר מכונן בכל הקשור לתיאוריית הצילום, אך אותי זה מחזיר שנה וחצי אחורה בזמן לוינה, לתקופה בה הקורונה אפילו לא נחשבה לאגדה סינית אורבנית ואף אחד מאתנו לא ידע מה זה פנגולין. למעשה, זאת הייתה הפעם האחרונה בה ביקרתי בחו"ל בעידן הטרום קורונה.

למרות שאני ידועה בתור חובבת תרבות, מוזיאונים ואמנות סוריאליסטית, הפעם החלטתי לקחת על עצמי אתגר ולתקוף את וינה הקלאסית מנקודת מבט קצת אחרת ולהתוודע לצדדים היותר פראיים שלה. ותתפלאו, אכן יש כאלה. מסתבר שבפרברי העיר מסתתרת לה מעין טוסקנה קטנה המכילה דונמים רבים של כרמים ואין ספור בתי יקב ציוריים. מעבר לכך, מלבד האטרקציות הבנאליות הכוללות- סיור יומי באזורים הקלאסיים של העיר והכנת אפל שטרודל בבית האופרה, ניתן למצוא לא מעט סיורים ייחודיים המביאים לידי ביטוי את הצדדים המחוספסים יותר של העיר.

מסתבר שוינה, כמו ערים קלאסיות רבות באירופה, שומרת מקום של כבוד לעולם הצילום האנלוגי נטול הפילטרים. ברחבי העיר פועלות מספר חברות המציעות סיור צילום אורבני לאורך וינה (או לפחות פעלו בעבר, מניחה שהקורונה שינתה את התמונה), כאשר את מצלמת הנייד המפולטרת מחליפה לא אחרת מאשר מצלמת הפולארויד הותיקה המתגלה כנכס וינטאז' של ממש.

מיקוד באובייקט ובחוויה על פני האסתטיקה

אובייקטים מעניינים בוינה- אישה על עץ
וינה- הצד המחוספס של העיר…

תוך כדי צפיה בנופים האורבניים השונים והמפתיעים שהתגלו בפני במהלך הסיור שנמשך קרוב לשלוש שעות, עברה במוחי המחשבה שלמעשה לא מדובר בסיור צילום רגיל ברחובות העיר, אלא במעין ניסוי חברתי מאתגר. הרי הצילום הפך בימינו למעין כלי בידור עבור ההמונים. טכניקות הצילום הדיגיטלי הולכות ומשתכללות וכבר אין צורך להתמקד באובייקט עצמו, אלא במה שיגרום לו להיראות טוב יותר, בין אם מדובר בפילטרים, זוויות צילום, או עומק הזום.

צילום במצלמת פולארויד לעומת זאת חושף אותנו במערומינו- אפשרויות העריכה מינימליות,  פילם מכיל שמונה תמונות בלבד, כך שיש לנצל אותו בתבונה ולא להתפתות לצלם כל חתול שעובר ברחוב. מעבר לכך, אין אפשרות למחוק תמונה לא מוצלחת, רצוי לא ליצור קונטרסט בין צבעים בהירים לצבעים כהים וכדאי להימנע מחשיפה מוגברת לאור, אחרת התמונה יוצאת מטושטשת. בנוסף- רצוי להתמקד באובייקטים אחידים ללא רקע דומיננטי ואת הסרט יש לשלוף ביתר זהירות ובעדינות כדי שהצבעים לא ימרחו.

אז איך בדיוק ניתן לייצר תמונות יפות וייחודיות כשיש כל כך הרבה מגבלות וכל מעט אפשרויות עריכה טכנולוגיות?

ובכן, זאת בדיוק הייתה המהות של הסיור הזה. להאדיר את האובייקט עצמו על פני האסתטיקה. להוכיח שאמנות טובה היא לא בהכרח תוצר של אפשרויות טכנולוגיות מרובות ,אלא תהליך המצריך לא מעט תכנון וחשיבה. וכאן נעוץ ההבדל המשמעותי בין תרבות האינסטנט העכשווית לאמנות וינטאז' אמיתית מבוססת תהליכים וחשיבה מוקדמת. נגישות טכנולוגית אמנם מקלה עלינו ומאפשרת לנו 'ליצור בקלות' תוך זמן קצר, אך לעתים היא מונעת מאתנו את תחושת הבראשיתיות, את היכולת לייצר יש מאין ולהתחבר ליצירה באופן יותר כן ואותנטי.

צילום במצלמת פולארויד ברחבי וינה

חשיבות האותנטיות כדרך חיים

רבים טוענים שההתנהלות הטכנולוגית המקוונת מסמנת את סופה של האותנטיות האנושית. עם זאת, חשוב להביא בחשבון שאותנטיות היא לא בהכרח תוצר של התרבות והסביבה בה אנו חיים, שכן בראש ובראשונה היא מבוססת על אלמנט הבחירה. סביבת חיים פשוטה ובראשיתית לא בהכרח תאפשר לנו לייצר התנהלות אותנטית וכנה יותר. על מנת שנוכל להתחבר לאמת הפנימית שלנו עלינו להיות חשופים לכמה שיותר חוויות, תהליכים וגירויים שונים. דרך הסינון היא שמאפשרת לנו לבחור בסופו של דבר את האופן בו אנו מעוניינים לחיות ולהתפתח.

יש נטייה לחשוב כי אורח החיים הטכנולוגי העכשווי מעמיד בפנינו הרבה יותר אפשרויות בחירה. היצע המקצועות והתחומים רק הולך וגדל, כל תחום מתרחב לעוד ועוד נישות נוספות ודפוסים חברתיים מסוימים שהיו נהוגים בעבר הולכים ומתערערים. אך האם מדובר באמת בחופש בחירה או בנוחות? אמנם הטכנולוגיה מסייעת לנו לבצע תהליכים רבים, אך בעידן בו נהוג לייצר תבניות עיצוביות ומחשבתיות, וכשמסביב יש יותר ויותר אנשים שפונים למנטור כזה או אחר בתקווה שיעזור להם לנתב את חייהם באופן האופטימלי, האם אנחנו באמת בוחרים את הדרך שלנו בעצמנו? האם אנחנו מסוגלים לקחת אחריות ולצאת לדרך משלנו בעצמנו, תוך כדי ניסוי וטעיה?

הטכנולוגיה ככלי לדיכוי האותנטיות

אמנם כיום אנשים מנהלים אורח חיים חופשי יותר לכאורה ומעזים להפנות עורף לתהליכים שעד לא מזמן נחשבו כקונצנזוס חברתי, כמו הקמת משפחה קונבנציונלית והבאת ילדים לאוויר העולם. עם זאת, בשנים עברו, בהיעדר אמצעים טכנולוגיים כאלו ואחרים, אנשים פשוט התנהלו מכוח האינרציה מבלי להיעזר במנטור כזה או אחר או בקורסים דיגיטליים שילמדו אותם איך לשטוף כלים ולסדר את הבית. ואכן, לעתים נראה כי תרבות האינסטנט הנוכחית מונעת מאתנו להתמודד עם קונפליקטים ותהליכים. הרי כבר אין צורך לקפוץ למים ולצוף בכוחות עצמנו, בשעה שניתן  להירשם לרשימת תפוצה כזאת או אחרת ולקבל בלחיצת כפתור את הצ'קליסט האופטימלי שיעזור לנו להגשים את עצמנו בעשרה צעדים פשוטים. בהנחה שעצמנו זה כל העולם ואחותו והאינדיבידואל כבר לא משחק תפקיד בחיי הפרט.

מעבר לאלמנט הבחירה הכרוך באותנטיות, פעמים רבות העצמאות המחשבתית שלנו נבלמת מתוך פחד, מחשש להישאר לבד ולאכזב את האנשים שמסביבנו. וכך, פעמים רבות אנחנו מבצעים פעולות מסוימות רק על מנת לרצות את הסביבה, בין אם מדובר בבחירה בקריירה שלא מתאימה לנו, או בזוגית נוחה ונטולת כל תשוקה.

ואיך הקורונה קשורה לכל הסיפור?

להיות עצמאי בעידן הדיגיטלי הנוכחי

היעדר אותנטיות והבחירה בהתנהלות תבניתית קולקטיבית, מזינה את השעתוק המודרני ומעצימה את תחושת היעדר האינדיבידואל בתחומים השונים. עם זאת, פעמים רבות דווקא ברגעי משבר נפתחת בפנינו האפשרות לייצר טריטוריה חדשה משל עצמנו, ללא מחויבות לסביבה או להרגלים שהנחו אותנו עד כה. השנה האחרונה מהווה דוגמא מובהקת לכך.

לפתע אנשים רבים זנחו את אזור הנוחות שלהם, בין אם מבחירה או בעל כורחם, ובחרו בנתיב חדש משל עצמם. הקורונה אפשרה לרבים מאתנו לעצור לרגע, להביט במראה ולבחון את אופן ההתנהלות שלנו עד כה. אמנם חלקנו נאלצנו לבצע שינויים מסוימים מתוך חוסר ברירה, אך רבים טוענים כי לולא הפסקת החשמל שהקורונה כפתה עליהם, סביר להניח שהם היו ממשיכים להתפלש בבוץ של עצמם מבלי לנסות ולמצוא את ייעודם האמתי.

בסיכומו של עניין והצצה למאמר ההמשך

הפיתוחים הטכנולוגים שצצו בשנים האחרונות מאפשרים לנו לבצע פעולות שונות  בקלות ובמהירות. אך לא פעם נדמה שהנגישות הטכנולוגית והתבניתיות המגולמת בה מונעות מאתנו להביע את עצמנו באופן כן ואותנטי ולהתנהל באופן עצמאי, במנותק מטרנדים טכנולוגיים ומדפוסים חברתיים מקובלים. כמו כן, טכניקת השעתוק הטכנית עליה דיבר וולטר בנימין אמנם מאפשרת דמוקרטיזציה של האמנות ומקרבת בין היוצר היצירה וההמונים, אך הממד החברתי  הפוליטי שלה התערער לאורך השנים וכיום גם היא משמשת בעיקר ככלי קפיטליסטי על מנת להעצים ולהבליט את קיומם של מותגים כאלה ואחרים.

אך למרות תחושת העדר שמאפיינת את  העידן המודרני, נראה כי דווקא בעתות משבר יש ביכולתנו לזנוח דפוסי חשיבה מקובלים והרגלים ישנים ולנסות לנתב את דרכנו מחדש בין ההמון. ומהבחינה הזאת, הכלים הטכנולוגיים – מנווני יצירתיות ותבניתיים ככל שיהיו, דווקא יכולים לעמוד לעזרתנו, בעיקר מטעמי נוחות ונגישות.

עד כאן העיסוק במושג שעתוק במובן הטכני מכאני. במאמר ההמשך אתמקד בשעתוק ואותנטיות בהקשר של כתיבת תוכן ואתייחס למספר נקודות מרכזיות וביניהן- האם ניתן לזהות אותנטיות בכתיבה אינפורמטיבית או רק כאשר מדובר בכתיבה אישית הבעתית? עד אז, שאו ברכה!!!

אהבתם את הפוסט? אשמח לשיתופים במגוון צבעים :)

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest

2 מחשבות על “שעתוק דיגיטלי- מה עלה בגורל האותנטיות?”

כתיבת תגובה

אסנת יששכרוף

אסנת יששכרוף

היי, אני אסנת. ירושלמית במקור, חובבת מוסיקה, מילים וחתולים, בהתאמה. בשנים האחרונות אני עוסקת בעיקר בכתיבה ועריכת תוכן בנישות שונות ומגוונות ובתחום היח"צ. את הבלוג 'קשר התוכן' הקמתי במטרה להאיר את תחום התוכן מזווית קצת אחרת. מעבר למדריכים וטיפים בתחום, ב'קשר התוכן' תוכלו לדלג בין תחומי תוכן שונים ולעמוד על הקשר בין עולם התוכן לתחומים מגוונים כמו- אמנות, ספרות, מוסיקה ועוד. מוזמנים להצטרף אלי ולנסות למצוא את הקשר :)

כל הקטגוריות

קשרים נוספים...