בתור צופת תיאטרון נלהבת, אני תוהה לא פעם ביני לבין עצמי, מה עובר על שאר האנשים בקהל בזמן שהם צופים באותה הצגה. האם הם באמת מסוגלים להתנתק לרגע ממטלות היום יום ולהתמסר באופן טוטאלי לסיטואציה שמוצגת בפניהם? האם הם חשים הזדהות עם הדמויות, או פשוט נהנים מהמזגן ומההזדמנות לבלות ערב מחוץ לבית? או בקיצור, האם הם באמת חווים קתרזיס? ומהו למעשה אותו קתרזיס מיוחל וחד פעמי שכל יוצר תיאטרון מייחל לו בסופה של כל הצגה?
סביר להניח שגם אם אתם לא נמנים עם קהיליית התיאטרון היקרה ולא נכחתם בשיעורי פילוסופיה יוונית באונ' ת"א או קראתם את אנטיגונה בתיכון, השם קתרזיס בעל הניחוח היווני, ודאי יסייע לכם להבין שמדובר במושג שלקוח מתוך הטרגדיה היוונית והומצא על ידי לא אחר מאשר אריסטו. אך גם אם תענו אפלטון, סביר להניח שלא תאבדו נקודות זכות 😊. המונח קתרזיס שמשמעותו בעברית- טיהור, הזדככות, הוא אותו רגע מחולל בסיומה של הטרגדיה, כאשר הצופה מעכל באחת את המתח שנבנה לאורך ההצגה, נשאב אל תוך הסיטואציה וחש הזדהות עם הסבל אותו חווה הגיבור. למעשה, מדובר במעין 'התפוצצות' רגשית ופיזית, המובילה לתחושת טיהור אופורית.
חוויה תיאטרלית מודעת לעצמה
כידוע, אני צופה בלא מעט הצגות ומופעי תרבות, ומאז שהקורונה הלכה לישון אפילו הגברתי את קצב הצריכה התרבותית שלי לתדירות של פעמיים בשבוע, שזה לא רע ביחס לגילי המתקדם. ואכן, רוב ההצגות עליהן אני כותבת הן נפלאות ומשוחקות היטב. אבל קתרזיס אמיתי, כזה שמאיים לערער את האחיזה שלי במציאות ולשאוב אותי לרגע אל תוך חוויה עוצמתית חד פעמית שתשכיח ממני את הכאן והעכשיו, לא חוויתי כבר שנים, אם בכלל. ושוב, לא בגלל שהתיאטרון בארץ לא טוב, אלא מהסיבה שברוב ההצגות די ברור שמדובר בעלילה בדיונית, נפרדת מהמציאות, ואין שום נגיעה בחוויית התיאטרון עצמה, לפחות לא מצד המציגים. שהרי גם הם שבויים בתוך עלילה בדיונית שנכפתה עליהם מתוקף הנסיבות.
וזאת בדיוק הסיבה שאני כל כך נמשכת למחוזות הפרינג'. הפרינג' הוא ההוכחה הניצחת בעיני לכך שכשרון תיאטרלי הוא לא בהכרח אספקט של תקציב ויצירתיות היא לא תכונה שקונים בכסף. אז האולמות הם לא שיא הפאר ולפעמים יש קצת ריח של ביוב, אבל לרוב החוויה היא עוצמתית ונספגת בתודעה לאורך זמן רב. שכן, במקרה הזה לא רק שדלות התקציב לא מעידה על דלות החומר, נהפוך הוא, זאת ההוכחה שגם מחומרי גלם בסיסיים ניתן להפיק ארוחות גורמה משובחות. כך לפחות הרגשתי כשיצאתי מההצגה – 'יותר מזה אנחנו לא' של תיאטרון המשולש, תיאטרון להט"בי חדש שהושק באופן רשמי רק לפני כמה ימים, במסגרת אירועי חודש הגאווה שהתקיימו בצוותא ת"א. וזה המקום לפרגן לצוותא ב, האח הקטן והלא פחות מוכשר של צוותא 1, שאמנם לא מתהדר בכמות גדולה של מושבים ובעודף ספייס, אך בתור פיצוי הוא מעניק במה לתיאטרון ניסיוני איכותי וייחודי, כזה שלא פוחד לבעוט במוסכמות ולזעזע את הקהל, לטוב ולרע.
המחזה 'יותר מזה אנחנו לא', הוא הכל חוץ מהצגה סטנדרטית, באופן הכי נוקב ומודע. למעשה, לא בדיוק מדובר במבנה רגיל של הצגה, אלא באוסף מערכונים מצחיקים עצובים שעוסקים בפחד מהמוות וברצון למצות את החיים עד תום ונוגעים בחוויה התיאטרלית מנקודות מבט שונות. בין אם מדובר בשחקנים שנאלצים לגלם דמויות שנתפסות כמובנות מאליהן מצד הצופים, בצופים שמרשים לעצמם להתנשא מעל הדמויות שמופיעות מולם, בדמויות שחיות רק בזמן ההצגה עצמה ואמורות לעשות הכל כדי לגרום לקהל לחוש קתרזיס, או בשאר אנשי הצוות שלא בדיוק זוכים להכרה מצד הקהל כמו- הסאונדמן והתאורן, אף על פי שיש בכוחם לקטוע את ההצגה ברגע באמצעות לחיצת כפתור אחת פשוטה.
זמניות, שחיקה ומוות ורוד
הדמויות המופיעות לאורך המערכונים השונים מנהלות דיון כן ומודע עם הזמניות של החיים. הן לא שואבות את הקהל אל תוך מציאות דמיונית, אלא מאמתות אותו עם הכאן והעכשיו. שהרי יום אחד כל הקרנבל הזה יגמר, וחבל להעביר חיים שלמים באבל מתמשך על אותם רגעים משמעותיים שהתפספסו להם בדרך. ולפעמים ההארה הזאת עולה בראשנו כך פתאום, באופן אמוציונלי, כמו במערכון שמציג משפחה היושבת וסועדת בפנטומימה מוגזמת ומכוונת ליד השולחן, כאשר לפתע אחת הילדות משמיעה צווחת אימים ואומרת לאמה- "יום אחד כולנו נמות". האם מצדה לא מתכחשת לנאמר, אך מוסיפה הערת ניחומים משלה ועונה- "כן, אבל לא עכשיו". וכמו שהחיים שלנו זמניים, כך גם הצגת התיאטרון היא אפיזודה זמנית וחולפת, לפחות עבור רבים מאתנו. הרי עבורנו, קהל הצופים, הדמויות שובקות חיים ברגע שנכבה האור. אין להן באמת המשכיות. אנחנו לא באמת קשובים לרצונות ולמאווים שלהן. ואם פתאום לא מתחשק להן להתקיים?
ומה עובר על השחקנים שמגלמים את אותן דמויות מדי יום? הרי גם הם לפעמים חשים שחיקה, ממש כמו אותה דמות באחד המערכונים שמגלמת שחקנית המחליטה לפתע ש "היום אין אותה" (סוג של חלופה תיאטרלית למשפט הנצחי- 'ואם ביום שלישי לא בא לי', אם תרצו). אך עבור אותה צופה שיושבת בקהל, אין דבר כזה שאין דבר כזה, הרי היא שילמה על הכרטיס ממיטב כספה. ואם הדמות לא יכולה לספק את העבודה, אז תמיד אפשר לפנות ל'מי שמעליה', משל היה מדובר במוקד שירות לקוחות וממש בעוד רגע תעלה על הקו האחראית משמרת שתעניק 'פיצוי' עבור אותה לקוחה מאוכזבת.
ומה בנוגע לאהבה וסקס, האם הם יכולים להתקיים בכפיפה למוות? שהרי מעשה האהבה כל כך חי והמוות הוא אינו אלא מת, שחור. ומי בכלל אמר שהמוות שחור, אולי מדובר בכלל באובייקט ורוד שניסה להיאבק במשך כל החיים בשמועה הזדונית שהמוות שחור? כפי שתוהה אותה סופרת שיושבת וכותבת בבית הקפה באחד המערכונים ומופתעת לגלות שיש עוד חיים מסביב מלבד חייה שלה. וגם אם היא נמנעת מחוויות מסוימות, תמיד היא יכולה לדמיין את הסיטואציה ופשוט לכתוב על זה. הרי הקיום שלנו לא בהכרח תלוי במה שאנחנו חווים באותו רגע אלא בדמיון וביכולת שלנו לחשוב ולייצר יש מאין.
כשהסאונדמן והתאורן עוברים לקדמת הבמה
מבחינת הקהל, הצגה בדרך כלל מורכבת מדמויות, שחקנים, בימוי, תלבושות ותפאורה, שהרי אלו האלמנטים העיקריים שנגלים לעינינו. אך מה בנוגע לצוות הטכני שנמצא מאחורי הקלעים, מה אנחנו באמת יודעים עליהם? הרי הם אלו שמדליקים ומכבים את האור ומאפשרים לסצנות השונות להתרחש. עם זאת, עבור הקהל, לרוב מדובר בעוד שמות וקרדיטים שמצוינים בתכניה של ההצגה ותו לא. אך בהצגה הזאת, כיאה למחזה שמציג תפיסת תיאטרון ייחודית ושונה, הסאונדמן והתאורן לא נשארים מאחור וגם הם מבליחים בין מערכון למערכון במערכון משלהם, תוהים בינם לבין עצמם מה באמת קורה שם על הבמה, מה עובר בראשה של המחזאית, והאם גם הם חלק מהדבר הזה?
המחזה 'יותר מזה אנחנו לא', לא מתיימר להציג תפיסה ייחודית של תיאטרון, הוא פשוט כזה, באופן אינטואיטיבי וללא מאמץ מיותר. המשחק הדינמי והמגוון של השחקנים ( המצויינים אחד אחד) הנע בין הומור מתוחכם לעצב גולמי כובש, כמו גם הכתיבה המצוינת של גל צ'פסקי והבימוי היצירתי של שלושת הבמאים שלקחו חלק בהצגה (יובל קורן, נמרוד דנישמן ורום רזניק), מייצרים יחד מפגן תיאטרלי כובש, כזה שממשיך להדהד בתודעה גם לאחר שכבו האורות. ואם כבר בענייני בימוי עסקינן, הרי שלא כל יום אנחנו נתקלים במחזה שמבויים על ידי שלושה במאים שונים, מהלך לא טריוויאלי שעלול לייצר לעתים חוסר אחידות נרטיבי. אך מאחר שמדובר במחזה המורכב ממערכונים מערכונים, נראה שדווקא הבימוי המגוון מסייע להבליט את הניואנסים השונים המובאים בכל מערכון ומדגיש את הדינמיקה בין השחקנים.
ובחזרה למונח קתרזיס. מבחינתי הקתרזיס הוא לא רק אותה היטהרות שהקהל חווה בסופה של ההצגה, אלא סוג של רצון בלתי מוסבר לשוב ולדוש במחזה ובמשמעויות השונות שלו, גם לאחר שהשחקנים הסירו מעליהם את התלבושות ועלו על הטנדר בחזרה הביתה ( פריבילגיה השמורה בדרך כלל רק לשחקנים בתיאטרון הרפרטוארי :)). הרי בסופו של דבר, הקהל לא מעוניין להחזיק אך ורק בעמדת הצופה הפאסיבי שאמור לדמוע ולהתרגש יחד עם הגיבור בסופה של ההצגה. וככל שהיוצר בוחר להעניק לצופה מרחב אנליטי ומחשבתי גדול יותר, כך גם הקהל הופך בסופו של דבר לחלק בלתי נפרד ממה שקורה על הבמה. אז יכול להיות שחלק מהאנשים שצפו ב- 'יותר מזה אנחנו לא' חזרו הביתה לחיים אפרוריים למדי שרחוקים מלהיות הצגה צבעונית ודינמית, אבל מה שבטוח, שמבחינתם, להצגה הזאת באמת אין סוף. בדיוק כפי שכתוב בקומוניקט.
יותר מזה אנחנו לא, תיאטרון המשולש
מחזה: גל צ׳פסקי
בימוי: יובל קורן, נמרוד דנישמן, רום רזניק
שחקנים: אביב כרמי, אלון ליאור, חן גרטי, יוסי ירום, רוני גולדפין, תום חודורוב
עיצוב תפאורה ותלבושות: לי-יה חוזה
עריכה מוסיקלית: יובל קורן
עיצוב תאורה: נמרוד דנישמן
ניהול אמנותי: רום רזניק
ליווי אמנותי: רועי מליח רשף, נועה שכטר
תיאטרון המשולש הוא תיאטרון גאה שמטרתו להרחיב את הרפרטואר והייצוג הלהט״בי בתיאטרון ובתרבות הישראלית בכלל. התיאטרון נוסד בשיתוף המרכז הגאה של תל אביב וצוותא ב' – הבמה העצמאית.
