ככל שאנו מתבגרים, אנו מבינים שהזמן העומד לרשותנו מוגבל. בשעה שבילדות אנו נוטים להתמסר לממד הזמן הפנימי האין סופי החבוי בתוכנו, הרי שלאורך השנים תפיסת הזמן שלנו משתנה והופכת חומרית יותר, במטרה לשעוט קדימה ולהספיק עוד ועוד. עם זאת, הידיעה כי מדובר במשאב זמני, גורמת לנו לא פעם להדחיק את עובדת קיומנו החד פעמי ולצלול פנימה למחוזות אוטופיים יותר, בהם תפיסת הזמן הליניארית לפיה הורגלנו להתנהל לא מהווה גורם מניע. או במילים אחרות- פשוט לחיות את הרגע. כמו כן, לא פעם עולה בראשנו התהייה איזו דרך נכונה יותר עבורנו- האם עלינו להתמסר למרוץ העכברים השלט סביבנו? או שמא עלינו להאט את הקצב, לנוע במרווחים קצרים יותר ולתת תוקף משמעותי יותר לחוויות ספציפיות שהשפיעו עלינו ברגעים מסוימים.
בספרו של הפילוסוף והמהנדס האווירי ג'יי וו.דאן- 'ניסוי עם הזמן', אשר פורסם לראשונה בשנת 1927, דאן מציג תיאוריית זמן חדשה בשם- סריאליזם הסותרת את תפיסת הזמן הליניארית, לפיה הזמן נמדד על פי ממד יחיד, שכן תשומת הלב האנושית מונעת מאתנו לראות מעבר להווה. לפי התיאוריה של דאן קיימים ממדי זמן גבוהים יותר המתקיימים באופן פרה קוגניטיבי, מעבר לתודעה האנושית. דאן ביסס תיאוריה זו על סמך ניסויי חלומות שערך. לדבריו, בזמן החלום המח האנושי מתנתק מההוויה הקוגניטיבית המאפיינת אותנו בזמן ערות, מה שמאפשר לנו לנוע באופן חופשי יותר על פני צירי הזמן השונים בחיינו ולהצביע לעתים על אירועים מסוימים שעשויים להתרחש בעתיד. תיאוריה זו אמנם לא זכתה להכרה בקרב חוגי המדע הרשמיים, אך היא השפיעה רבות על סופרים ואנשי רוח רבים אשר עסקו בממד הזמן ביצירתם. אחד מהם הוא המחזאי הנודע- ג'יי.בי פריסטלי.
אופטימיות פוסט מלחמתית
המחזה 'זמן ומשפחת קונווי' המוצג בימים אלו בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין, נחשב לאחד מהמחזות המוצלחים ביותר של פריסטלי ולו בשל האופן בו הוא מתעמת עם תפיסת הזמן המטאפיסית הבאה לידי ביטוי בכתביו של ג'יי וו.דאן. המחזה, אשר נכתב בשנת 1937, מחולק לשלוש מערכות ומתמקד בקורותיה של משפחת קונווי, משפחה בריטית מיורקשיר, בציר הזמן שבין 1919 ועד שנת 1937- רגע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה שחירבה סופית את השאננות והאווירה האוטופית שסררה באנגליה לאחר סיום המלחמה הראשונה. כאשר בין לבין מתחולל אותו משבר כלכלי עולמי אשר גרם למשפחות מבוססות רבות לרדת מנכסיהן.
המערכה הראשונה מיטיבה לתאר את השאננות והאופוריה ששררו בבריטניה לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, עת רבים האמינו כי הכיבוש והקפיטליזם הם נחלת העבר והעתיד כולו צבוע סוציאליזם ורוד. וכך גם במשפחת קונווי האמידה כולם אופטימיים ומקווים לטוב, זאת על רקע מותו המצער של אב המשפחה שאירע זמן קצר קודם לכן.
וכך אנו מתוודעים לדמויות השונות המאכלסות את המחזה: אם המשפחה – מיס קונוויי החביבה, חובבת הלידים של שוברט ( ליאור כהן במשחק אצילי). קיי- הסופרת לעתיד החוגגת את יום הולדתה ה- 19 (אופיר צויגנבום המרגשת). מאדג' הסוציאליטית השואפת להיות מנהלת בית ספר מצליחה והיחידה מבין כל אחיה שסופגת הערות ציניות מאמה בשל השקפותיה הפוליטיות החד משמעיות (מור דימרי במשחק נחוש ונוקב). הייזל היפה והמחוזרת המפנטזת על בעל גבוה ועשיר (גיל לבנת במשחק אלגנטי ותוסס). קרול התזזיתית ומלאת שמחת החיים (שרון כהן רז במשחק נוגע ועדין). אלאן הבכור והצנוע, היחיד מבין כל בני המשפחה ששומר על ארשת פנים רגועה לאורך כל המחזה (יניב שביט במחשק עדין ומחושב). ורובין- הצעיר והשרמנטי, אהוב לבה של אם המשפחה אשר צלח את המלחמה בריא ושלם (אסף יונש המפגין כריזמטיות משולבת בדינמיות, כיאה לדמותו).
דמויות נוספות במחזה: ג'ואן (ספיר יצחק במשחק מתוק וכובש)- נערה תמימה ומתוקה, המצטרפת גם היא לחגיגת המשפחה, כאשר לאורך המסיבה היא ורובין מתוודעים זה לזה מחדש ופוצחים בתחילתו של רומן מתוק. ארנסט ביברס (נתנאל עודד במשחק חד ומשכנע)- יזם צעיר ותמהוני העוקב אחר הייזל היפה, משתחל גם הוא לחגיגת יום ההולדת וזוכה לקבלת פנים צוננת מצד בני המשפחה. אורח נוסף הוא- ג'ראלד (איתמר אלבז במשחק מחושב ומאופק כיאה לדמות העורך דין) – עורך הדין של המשפחה המיודד עם ארנסט, אשר זוכה לתשומת לב מיוחדת מצד מאדג' הדעתנית, הנקטעת בבוטות על ידי אם המשפחה שסבורה בלאו הכי כי מאדג' לא תתחתן לעולם.
החלום ושברו
בעוד המערכה הראשונה מציגה תמונת מצב אופטימית ומלאת תקווה באשר לגורל בני המשפחה, הרי שהמערכה השנייה מיטיבה להמחיש את האמרה- 'רצונות לחוד ומציאות לחוד'. לאחר שמחוגי הזמן נעים 19 שנים קדימה, בני המשפחה מתכנסים שוב כולם בבית האם, אך הפעם בנסיבות פחות משמחות, זאת לאור מצבה הכלכלי של המשפחה. מצבם הרעוע של רוב בני המשפחה מוכיח כי היכולת לחלום לעולם אינה מספיקה ולעתים בחירות נמהרות מדי עלולות להוביל לתוצאות לא רצויות. עם זאת, מאחר שעברו כל כך הרבה שנים, הקהל אינו מודע לאירועים ולתהליכים שפקדו את כל אחד מבני המשפחה, כך שלא לגמרי ברור אם מדובר בחוסר מזל או בהתנהלות לא נכונה.
בעוד רוב בני המשפחה מחליפים ביניהם האשמות וזורים מלח על פצעים שטרם הגלידו, נראה כי הסצנה החשובה ביותר, המרמזת לגבי תיאוריית הזמן הייחודית של ג'יי וו.דאן, מתרחשת לקראת סוף המערכה, כאשר קיי (שהפכה לבסוף לעיתונאית רכילות) מתאוננת בפני אלאן על פגעי הזמן והמהירות האכזרית בה הוא חולף אל מול עינינו. אך אלאן, שעד כה הצטייר כדמות שקטה ונייטרלית, פוקח את עיניה של קיי וטוען כי תפיסת הזמן הליניארית לפיה אנו צריכים להתייחס אל הזמן כאל משאב מוגבל היא אינה אלא שקר. שכן, מה מונע מאתנו לחיות בהווה מתמשך? הרי אם נעז להשקיף הצדה, מעבר לנסיבות ולרצונות המנחים אותנו בהווה, נוכל להתבונן בצדדים אחרים הקיימים בנו ולהתעלות מעבר למרוץ העכברים אליו הורגלנו. התנהלות זו תחסוך מאתנו את הצורך לפגוע ולהתעמת עם אנשים אחרים בכדי להגשים את עצמנו בכל מחיר.
בחזרה לחלום…
במערכה השלישית והאחרונה מחוגי השעון זזים אחורה לאותה נקודת זמן בה התוודענו לראשונה לבני המשפחה, ביום הולדתה ה-19 של קיי. בשעה שהמערכה הראשונה מציגה את ה'חלום' והמערכה השנייה מטיחה בנו את 'שברו', הרי שמהערכה שלישית מאפשרת לקהל להתבונן על הנעשה בעיניים מפוקחות יותר ולייחס יותר תשומת לב ומשמעות להתרחשויות השונות לאורך המחזה, בעבר ובעתיד. הסצנה הנוקבת ביותר במערכה מתרחשת לקראת סופה, כאשר מיס קונווי מתיישבת לקרוא בקלפים וחוזה את עתיד כל אחד מבני המשפחה. אך החזיונות האופטימיים והלא אובייקטיבים של האם מערערים את שלוות נפשה של קיי והיא פורצת בזעקה. זעקה המהדהדת שנים קדימה לעבר העתיד הלא מזהיר הצפוי לבני המשפחה.
לעתים, כשמדובר במחזה מרובה שחקנים, נוצר קושי לייצר דינמיקה משכנעת בין הדמויות השונות. אך במקרה הנוכחי, עבודת הצוות בין כל חברי הקאסט והבימוי המהוקצע של רפי ניב, סייעו ביצירת מפגן תיאטרלי מרתק הממחיש את הרבדים השונים העומדים בבסיס היצירה, בין אם מדובר בממד הזמן או בביקורת הפוליטית על הרומנטיזציה ששררה בבריטניה לאחר המלחמה. כמו כן, למרות הדרמות הרבות המתרחשות בקרב בני המשפחה לאורך השנים, הבימוי של ניב מצליח לשמור על קו נטורליסטי אירוני מבלי לייצר דרמטיזציה וכבדות יתר. עוד יש לציין את התפאורה היפה והעדינה שעיצבה סבטלנה ברגר, התלבושות של יהודית אהרון המותאמות בקפידה להלך הרוח של כל דמות ודמות וכמובן שלא ניתן להתעלם מהתסרוקות המסוגננות שעיצבה אירנה סגל המשקפות את הקו העדין שהיה פופולרי באותה תקופה.
לסיכום – זמן ומשפחת קונווי הוא מחזה מעניין הגורם לנו להרהר לגבי תפיסת הזמן הליניארית הרווחת במחוזותינו ולתהות לגבי ההשלכות וההשפעות של הזמן החולף. הרי בסופו של דבר היחס שלנו לזמן הוא מאוד סובייקטיבי ותלוי רגש. לעתים יש ביכולתו להשכיח ולטשטש סיטואציות מסוימות, אך פעמים רבות הזיכרון גובר על תחושת הזמן ומעמת אותנו עם סיטואציות קשות ונוקבות שלא קהו עם השנים.
זמן ומשפחת קונווי – הסטודיו לאמנויות התיאטרון מיסודו של יורם לוינשטיין
מאת: ג'יי.בי פריסטלי
תרגום ובימוי: רפי ניב
משתתפים: גב' קונווי – ליאור כהן, אלאן – יניב שביט, מאדג' – מור דימרי, רובין – אסף יונש, הייזל – גיל לבנת, קיי – אופיר צויגנבום, קרול – שרון כהן רז, ג'ואן הלפורד – ספיר יצחק / אור גרוס, ארנסט ביברס – נתנאל עודד, ג'ראלד תורנתון – איתמר אלבז.
עיצוב תפאורה: סבטלנה ברגר | תלבושות: יהודית אהרון | תאורה: אייל תבורי | מוסיקה: אלעד אדר | עיצוב שיער: אירנה סגל | מנהל הפקה: אייל תבורי | ע. מנהל הפקה: הלל שרף | ע. במאי: לירון אברג'יל (שנה א'), סביון אזובל (מכינה) | צוות טכני: אליה דוד, דין הפנר, רדה קסלמן אליענה, תמר ספיאשוילי | צילום סטילס ועריכת טריילר: רדי רובינשטיין | תודות: עינת ברנובסקי, שי בן יעקב.
