זכרון בסלון בסמינר הקיבוצים – סיפורה של משפחת אוביץ

סיפורה של משפחת אוביץ, משפחת אמנים שרבים מילדיה לקו בגמדות, מספק הצצה לקשיים הרבים עמם נאלצו בעלי מוגבלויות להתמודד לאורך השואה. האחדות של בני המשפחה ודבקותם אחד בשני לאורך כל הדרך, כמו גם תושייתם הרבה וכשרונם האמנותי, סייעו להם לשרוד את הזוועות הרבות. לרבות אותם ניסויים מחרידים שביצע בהם ד"ר מנגלה, אשר כמעט עלו להם בחייהם.

האידיאולוגיה הנאצית שפעלה למען 'טיהור הגזע', התבססה בין השאר על המונח- אאוגניקה, אותו טבע דודנו של צ'ארלס דרווין- פרנסיס גולטון. אאוגניקה מתמקדת בחקר התורשה ובהשפעתה על מאפיינים פיזיולוגיים ונפשיים של האדם, במטרה להשביח את האנושות. על פי התיאוריה של גולטון, לאאוגניקה יש שתי השפעות- חיובית ושלילית. שהרי מצד אחד יש לעודד לדבריו התרבות של אוכלוסיות בעלות גנים משובחים, ומאידך יש לנקוט באמצעים לצורך הגבלת הילודה בקרב אוכלוסיות לקויות. ואכן, בתחילת המאה העשרים התיאוריה של גולטון זכתה לתמיכה רבה בקרב חוגים מדעיים רבים ויושמה לראשונה במדינת אינדיאנה בארה"ב, שם הותר לעקר בכפייה נשים שהתאפיינו באאוגניקה שלילית.

תכנית T4- ה'מתאבן' של מלחמת העולם השניה

על פי האידיאולוגיה הנאצית ומאחר שתורת הגזע מושתתת על עקרון טוהר הדם, הרי שבמאבק הבלתי פוסק על עליונות הגזע, יש לדאוג בתחילה לטיהור הגזע הארי ממומים כאלה ואחרים, בטרם השמדת הגזע היהודי ה'מטמא'. וכך, תיאוריית האאוגניקה חלחלה אל תוך האידיאולוגיה הנאצית, כאשר בתחילה היא יושמה באמצעות עיקור של אוכלוסיות לקויות ומוחלשות, אך בהמשך היא התפתחה לממדים אכזריים, כאשר בשנת 1939 היטלר הכריז על צו חשאי המתיר לרופאים ברחבי המדינה לבצע 'המתת חסד' בבעלי מומים ומוגבלויות שונות. זאת בשעה שבני משפחותיהם קיבלו מכתבים מצד המוסדות הרפואיים בהם טופלו, בהם נכתב כי יקיריהם מתו בנסיבות כאלה ואחרות. מבצע זה כונה- T4, על שם הרחוב ומספר הבניין בו התגבשה התכנית. בסופו של דבר, המבצע נודע בקרב הציבור הרחב ובעקבות כך פרצה מחאה ציבורית גדולה, בעיקר בקרב אנשי הכנסייה אשר דרשו לשים סוף למרחץ הדמים שהתחולל במדינה. למעשה, זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה במהלך ימי שלטונם של הנאצים שהמשטר נכנע לקריאת הציבור לחדול ממעשיו.

עם זאת, רבים טוענים כי תכנית T4 היוותה למעשה 'מתאבן' לתכנית העיקרית של הנאצים להשמדת הגזע היהודי. שהרי אותן טכניקות ששימשו אותם לצורך מיגור האוכלוסיות הלקויות בגרמניה, שוכללו בהמשך לצורך השמדה המונית של היהודים במחנות ההשמדה.

תכנית T4 חשפה במערומיה את מכונת ההשמדה הנאצית ואת הפעילות ההרסנית של השלטון למען טיהור הגזע, בכל מחיר. כמו כן, היא הביאה לידי ביטוי אספקט נוסף שלא דנים בו מספיק כיום- היחס לבעלי מוגבלויות במהלך השואה. בעוד שבקרב האוכלוסייה הגרמנית בעלי מומים ואוכלוסיות מוקצות אחרות כמו צוענים והומוסקסואליים נאלצו לשלם מחיר כבד כבר בתחילת המלחמה, נראה שלא ניתנה מספיק התייחסות לאורך השנים למצבם של בעלי מוגבלויות יהודים שהובאו למחנות.

סיפורה של משפחת אוביץ- משפחת הגמדים המתועדת הגדולה ביותר בהיסטוריה

סיפורה של משפחת אוביץ, משפחת אמנים ששבעה מילדיה לקו בגמדות, מספק הצצה לקשיים הרבים עמם נאלצו בעלי מוגבלויות להתמודד לאורך השואה. האחדות של בני המשפחה ודבקותם אחד בשני לאורך כל הדרך, כמו גם תושייתם הרבה וכשרונם האמנותי, סייעו להם לשרוד את הזוועות הרבות, לרבות אותם ניסויים מחרידים שביצע בהם ד"ר מנגלה, אשר כמעט עלו להם בחייהם.

לסיפור של משפחת אוביץ התוודעתי בעקבות עדותה המרגשת של צאצאית המשפחה- מלאני קונסקר– נכדתה של בתיה אוביץ אילון, שהתארחה בערב מיוחד שנערך במחלקה לחינוך מיוחד בסמינר הקיבוצים במסגרת אירועי זיכרון בסלון לציון יום השואה והגבורה. במהלך השנים מלאני אספה עדויות רבות, הצליבה נתונים וביצעה מחקר יסודי לצורך תיעוד ההיסטוריה המרתקת של משפחתה.

סיפורה של המשפחה מתחיל עם הולדתו של שמשון- סבא רבא רבא של מלאני שנולד גמד ללא כל רקע גנטי. אמנם רבים נוטים לחשוב שגמדות מקורה בגנטיקה, אך מסתבר כי במקרים רבים גמדות היא לא עניין תורשתי, אלא תוצר של שיבוש גנטי חד פעמי ובלתי צפוי.

משפחתו של שמשון התגוררה בכפר רוזאווליה במחוז מרמורש בחבל טרנסילבניה שבמערב רומניה, אזור המזוהה בעיקר עם הרוזן דרקולה, פרנקנשטיין ושלל סיפורי אימה נוספים. על פי הפולקלור הרומני, חבל טרנסילבניה נחשב לממלכת הענקים, כך שלא ניתן להימנע מהאירוניה הנלווית לכך שדווקא באזור זה התגוררה משפחת הגמדים המתועדת הגדולה ביותר בהיסטוריה.

בדחן בחתונות- סיפורו של שמשון, אבי המשפחה

בני משפחתו של שמשון היו מודאגים מעתידו, שכן רוב בני הכפר בו התגוררו עסקו בעיקר בחקלאות, ואילו מגבלותיו הגופניות לא אפשרו לו לעסוק במקצוע הכרוך בפעילות פיזית מאומצת. וכך, לאחר התלבטויות רבות, הוחלט לשלוח אותו ללמוד תורה על מנת שירכוש מקצוע מכובד ויהפוך לרב. שמשון מבריק בלימודיו, אך בשלב מסוים הוא מחליט לפרוש מעולם התורה והופך לבדחן בחתונות. במסגרת עבודתו הוא היה אוסף מידע על בני הזוג ומשפחותיהם ומחבר לכבודם שירים וסיפורים בשילוב ציטוטים מהמקורות, ובכך למעשה 'שובר את הקרח' בין בני הזוג. שהרי באותם ימים רוב הזוגות הנשואים הכירו באמצעות שידוך מהיר שסוכם על ידי משפחותיהם, כך שרובם לא באמת הכירו זה את זו לעומק. שמשון זכה להצלחה בעבודתו ושבה את סביבתו בזכות חוכמתו הרבה והכריזמה שלו. מעבר לכך, הוא מעולם לא התייחס למגבלה שלו כאל לקות וניהל אורח חיים רגיל לחלוטין. תכונה אשר העביר בירושה לילדיו ולמשפחתו המורחבת.

שמשון נישא לראשונה לברנה- צעירה בעלת קומה ממוצעת, והיא ילדה לו שתי בנות- רוזיקה ופרנצ'סקה, שתיהן גמדות. לאחר פטירתה של ברנה הוא נישא בשנית לבתיה (סבתא רבא רבא של מלאני), צעירה בת 18 שהיתה מבוגרת מבנותיו בשנים ספורות וילדה לו שמונה ילדים נוספים, בהם חמישה גמדים. מה שהפך את המשפחה למשפחת הגמדים המתועדת הגדולה בעולם.

כוחכם באחדותכם – הקמת להקת ליליפוט

כשפרלה- בתו הצעירה של שמשון היתה בת שנתיים, הוא לוקה בהרעלת מזון ונפטר. לאורך כל הדרך, אם המשפחה בתיה הטיפה לילדיה להישאר יחד ולדבוק אחד בשני, שכן כוחם באחדותם. כמו כן, היה לה חשוב למצוא עבורם מקצוע מכובד שיאפשר להם לפרנס את עצמם בכבוד ללא תלות באחרים, מבלי שהמראה שלהם יעורר לעג מצד הסביבה או ישמש כגימיק. שכן, באותם ימים, היה נהוג לשלב גמדים רבים בקרקס לשם בידור. אך בתיה סלדה מכך וחיפשה עבורם מקצוע בו הם יוכלו להביא לידי ביטוי את כשרונם ללא תלות במראה החיצוני שלהם.

בסופו של דבר בתיה החליטה שילידה יעברו הכשרה מוסיקלית מקיפה על מנת שיהפכו לאמנים מנגנים. הרי בתור אמנים, הם יופיעו באירועים שונים כשהם מוגבהים על במה ויזכו לתשואות הקהל בשל כשרונם. בעקבות כך, כל בני המשפחה נשלחים ללמוד נגינה אצל קרובי משפחה כלייזמרים. כמו כן, לאור ממדיהם הקטנים, הותאמו עבורם כלי נגינה קטנים במיוחד אשר ליוו אותם לאורך כל דרכם המוסיקלית. כלים אלה שרדו באורח פלא את תקופת השואה ומוצגים כיום בארכיון יד ושם.

לאחר מותו של שמשון, בנו אברהם – שהיה גם הוא גמד, מחליט להמשיך את דרכו כבדחן בחתונות. הוא נעזר בעוזר הבמה ששימש את אביו- שמעון שלומוביץ, כאשר בהמשך- חייו של שמעון ובני משפחתו ינצלו תודות לקשר המיוחד שנרקם בין שתי המשפחות. עם הזמן מצטרפות לאברהם האחיות הגדולות רוזיקה ופרנצ'סקה. וכך, כל בן משפחה שהגיע לגיל 16 ורכש מיומנויות נגינה, הצטרף ללהקה המשפחתית שהתהדרה בשם הסימבולי- 'להקת ליליפוט'. הלהקה, אשר לוותה על ידי אם המשפחה בתיה, זכתה להצלחה גדולה והופיעה בפני אולמות מלאים ברחבי אירופה. לאחר זמן מה, כשאברהם צבר קצת בטחון, הוא כתב את המופע הראשי של הלהקה שכלל שירים, קטעי חיבור, סטנד אפ ופיוטים ובוצע בחמש שפות שונות. 

לאורך כל שנות פעילותם, בני המשפחה דבקו במצוות אמם ונשארו יחד לאורך כל הדרך וגרו באותו בית, כאשר בכל פעם שאחד מבני המשפחה התחתן, בני הזוג עברו להתגורר יחד עם המשפחה המורחבת ולקחו חלק בפעילות הלהקה מאחורי הקלעים. הצלחת הלהקה הייתה כל כך גדולה כך שעם הזמן בני המשפחה רכשו רכב משפחתי גדול ששימש אותם לצורך הופעות, דבר שנחשב להישג גדול באותה תקופה, בעיקר בקרב הקהילה היהודית, שכן מעט מאוד משפחות יכלו להרשות לעצמן להתנייד ברכב פרטי.

רוחות מלחמה מנשבות באויר

חבל טרנסילבניה, בו התגוררו בני המשפחה, היה בשליטת האימפריה האוסטרו הונגרית עד מלחמת העולם הראשונה, אולם לאחר מכן הוא עבר לשליטת רומניה. עם פרוץ מלחמת העולם השניה, הכפר חזר לשליטה אוסטרו הונגרית. עם זאת, יהודי האזור היו משוכנעים שהממשלה ההונגרית לא תאפשר את גירושם והעברתם למחנות, מאחר שלאורך כל השנים הם שמרו אמונים לשלטון ההונגרי. ההונגרים אכן הצליחו להימנע מכך, אך בסופו של דבר, כאשר הגרמנים פלשו להונגריה בשנת 1944, יהודי האזור גורשו ונשלחו למחנות ריכוז.

כשהאימפריה האוסטרו הונגרית שבה לשלוט בצפון טרנסילבניה בספטמבר 1940, החוקים החדשים אסרו על יהודים להופיע בפני קהל שאינו יהודי. עם זאת, חברי הלהקה הצליחו להשיג אישורים בהם לא מופיע סעיף דת, מה שאפשר להם להופיע ברחבי אירופה עד שנת 1944, עת הגרמנים פלשו לאזור. בסופו של דבר הגרמנים הגיעו גם לכפר בו מתגוררת המשפחה וריכזו את כל בני הכפר, כ-750 משפחות, בבית הכנסת השוכן סמוך לבית המשפחה. לאחר זמן מה הם החלו במסע לכיוון גטו דרגומיסטרי. ההליכה מהכפר לגטו נמשכה קרוב לתשע שעות, אך מאחר שהגמדים לא היו מסוגלים לצעוד מרחקים כל כך ארוכים לאור מגבלות גופם, רופא המשפחה שלהם תרם להם עגלה עם סוס באישור החיילים הנאצים שליוו את המסע, על מנת שיוכלו להגיע לגטו.

ההגעה לאושוויץ וסד הניסויים של ד"ר מנגלה

לאחר שהייה קצרה בגטו, המשפחה מובלת לקרונות הבקר בדרך לאושוויץ בירקנאו. כאשר הם מגיעים לאושוויץ בחצות הלילה, הם מובלים היישר אל רמפת הסלקציה. באותה משמרת ד"ר מנגלה לא היה נוכח, אך משעובדי הרציף הבחינו במשפחת הגמדים המעורבת שהכילה שבעה גמדים לצד אנשים ממוצעי קומה, הם מבינים שעליהם להזעיק למקום בדחיפות את ד"ר מנגלה. שהרי, מנגלה התעניין בגנטיקה ובתורשה, במטרה לפצח את הקוד הגנטי שגורם ללקויות מסוימות כמו פיגור וגמדות. ואכן, משפחת הגמדים המעורבת עוררה את סקרנותו ושימשה חלק מהמחקר שהוא ערך באותה תקופה על גמדים. אמנם בהמשך בני המשפחה נאלצו לעבור ניסויים מחרידים ונלקחו מהם כמויות דם עצומות, אך לולא היו דבקים במצוות אמם בתיה ומגיעים למחנה כדבוקה אחת, סביר להניח שגורלם היה אחר והם היו נשלחים להשמדה. עם זאת, יש לציין שאחד מבני המשפחה לא שרד את השואה, מאחר שהוא עזב את הכפר לפני הגירוש והוצא להורג במהלך המלחמה.

באותו זמן, חיה שלומוביץ- אשתו של שמעון שלומוביץ שעבד עם המשפחה וסייע ללהקה מאחורי הקלעים, הופרדה מבעלה והייתה בדרכה לתאי הגז. אך ברגע של תושייה היא פונה לאחד הקצינים וטוענת בפניו שהיא חלק ממשפחת אוביץ. האוביצים לא היו בטוחים לגבי ההשלכות של המהלך הזה, אך הם אישרו את טענותיה. בעקבות כך, משפחת שלומוביץ הוצאה מהסלקציה וחוברה למשפחת אוביץ אשר מנתה נכון לשלב זה 22 בני משפחה.

לאחר זמן מה המשפחה הוכנסה לתא קטן שנראה כמו תא מקלחת עם ברזים. כאשר הדלת נסגרה הם חשו במחנק רב. חלק מבני המשפחה היו משוכנעים שמדובר בגז שהחל לזרום אט אט. על פי עדויות של בני משפחת שלומוביץ, כעבור חצי שעה הדלת נפתחה כשבפתח עומד ד"ר מנגלה וצועק- "איפה משפחת הגמדים שלי". עם זאת, מבחינה היסטורית אין לכך שום ביסוס, שכן מעולם לא הוזמן תא גז לכמות כל כך קטנה של אנשים. מה גם שמבחינה ביולוגית ציקלון בי לא עובד בטמפרטורה נמוכה מ-27 מעלות. מעבר לכך, לא יכול להיות שהדלתות נפתחו בזמן שהגז זורם, שכן מטעמי בטיחות היה נהוג לחכות לפחות חצי שעה מהרגע בו הוזרם הגז. מה גם שהדלתות מעולם לא נפתחו על ידי הנאצים אלא על ידי אסירים יהודיים שנדרשו לקחת בעצמם את הגופות למשרפות. ההסבר לכך נעוץ ככל הנראה באובססיית ההיגיינה של ד"ר מנגלה אשר דרש מכל האובייקטים שמגיעים אליו לעבור חיטוי מקיף. ואכן, מסתבר שהמשפחה נשלחה לסאונת חיטוי, כך שהמים החמים שנשפכו יצרו אדים מאוד חזקים שנדמו לרגעים כמעין מסך גז כבד.

אף על פי שבני המשפחה נאחזו אחד בשני וניסו להישאר יחד כל אימת שיכלו, גם הם נאלצו לציית בסופו של דבר למדיניות ההפרדה שהונהגה במחנה בין הגברים לנשים. כאשר הנשים הגיעו למחנה הנשים הן פגשו בקרובת משפחה בשם רגינה. אך מאחר שהיא נראתה כה חלשה ומורעבת, בנות המשפחה לא זיהו אותה בתחילה. בשלב מסוים, אחת מבנות המשפחה- אליזבת, פונה לד"ר מנגלה ומיידעת אותו כי נמצאה במחנה קרובת משפחה נוספת, בתקווה שגם רגינה תוכל לחבור אליהם ובכך להינצל ממוות. ד"ר מנגלה מתעצבן בתחילה, אך מכיוון שהוא היה מאוד סקרן לגבי המשפחה והיה נחוש בדעתו לגלות מה גורם לכך שמשפחה אחת מכילה גם גמדים וגם בעלי קומה ממוצעת, הוא התרצה בסופו של דבר והתיר לרגינה לחבור לשאר בני המשפחה.

ניסויים קשים, מחנות פיקטיביים וכוחה של האמנות

כחלק מתהליך ההכנה של בני המשפחה לניסויים שביצע בהם ד"ר מנגלה, הם זכו לתנאים משופרים יחסית. שיער ראשם לא גולח, הם נשארו לבושים בבגדיהם (מאחר שבמחנה לא נמצאו מדים המתאימים למידות גופם), והם ניזונו טוב יותר משאר האסירים על מנת שגופם יוכל לעמוד בפרוצדורות הרפואיות הקשות שיבוצעו בהם בהמשך.

במהלך הניסויים המזוויעים שערך ד"ר מנגלה בבני המשפחה נלקחו מהם כמויות עצומות של דם, נתלשו שערות ראשם, ריסיהם הוסרו ולא פעם הם נאלצו לעבור עקירה של שיניים בריאות. חומרים לא ידועים הוזרקו לגופם, מים חמים וקרים נשפכו לסירוגין לאוזניהם ולא פעם עיניהם הוצפו בחומרים שעיוורו אותם למשך שעות. בנוסף, בנות המשפחה חוו בדיקות גניקולוגיות מאוד קשות, כאשר על פי עדויות שהצטברו, לעתים מנגלה היה מאלץ את בני המשפחה לקיים יחסי מין כדי לראות כיצד ההליך בא לידי ביטוי בין גמדים לאנשים בעלי קומה ממוצעת. מעבר לכך, מנגלה לא פוסח גם על ילדי המשפחה. סבתה של מלאני- בתיה, בתו של אברהם שהיתה רק בת 8, עוררה מאוד את סקרנותו מאחר שהייתה בעלת קומה ממוצעת. באחת הפעמים, כשהיתה מאוד חולה ונאלצה לתת מנת דם נוספת, מנגלה מבין שהיא נמצאת על סף מוות ומורה לשלוח אותה לתאי הגז. עם זאת, המשפחה לא ויתרה והתחננה בפניו שיאפשר לה להישאר עמם. שכן, אם כבר נגזר עליה למות, עדיף שתמות בחיק המשפחה. בסופו של דבר מנגלה נעתר לבקשתם ובתיה ניצלת גם היא ממוות.

בשלב מסוים, כאשר השמועות על המתרחש במחנות ההשמדה מתפשטות ומכות גלים, הצלב האדום מחליט להגיע למקום לצורך ביקורת. קציני המחנה נערכים מראש לביקור ומחליטים להקים מחנה משפחות מפוברק מחוץ לאושוויץ על מנת לייצר מצג שווא. משפחת אוביץ נשלחת גם היא למחנה המשפחות, יחד עם משפחות נוספות שהגיעו זה עתה למחנה וניחנו במראה בריא יחסית. בסופו של דבר, אנשי הצלב האדום משתכנעים מהתמונה הפסטורלית לכאורה שהוצגה בפניהם ומחליטים לוותר על ביקור באושוויץ עצמו. אך לאחר שהם עוזבים את המקום, המחנה מפורק, משפחת אוביץ ופמלייתם מוחזרים לאושוויץ לסד העינויים של ד"ר מנגלה ואילו אותן משפחות שהובאו זה עתה למחנה, נשלחות להשמדה.

בני משפחת אוביץ נחשבו מאוד ידועים באותה תקופה בזכות המופע הידוע של להקת ליליפוט, כך שאסירים רבים שנתקלו בהם במהלך שהותם במחנה, זיהו אותם והוקירו אותם על פועלם האמנותי. באחת הפעמים, כשבת המשפחה אליזבת נשלחה למטבח, היא נתקלה באסירה פלילית שהייתה אחראית על המטבח ונכחה בעבר במופע של להקת ליליפוט באחת מהופעותיהם ברחבי אירופה. אותה אסירה אשר הבינה שימיה ספורים, ביקשה מאליזבת שתשיר לה את אחד משירי המופע, שיר עצוב ונוגה אשר שיקף את מצבה באותו רגע. האסירה התרגשה מאוד מהביצוע של אליזבת ובעקבות כך נרקמה ביניהן ידידות עמוקה. וכך, בכל פעם שאליזבת הגיעה למטבח, אותה אסירה ציידה אותה בכמויות גדולות של אוכל אותן היא חלקה יחד עם בני משפחתה.

בינואר 1945 מנגלה נעלם מהמחנה, כאשר הוא לוקח אתו כמעט את כל המסמכים המתעדים את הניסויים המחרידים שהוא ערך לאורך השנים. לאחר שקציני האס אס בורחים מהמקום, אנשי הגסטפו עומדים בראש אושוויץ. עם זאת, משפחת אוביץ ממשיכה להיאחז בקשר עם ד"ר מנגלה ובניסויים שהוא ערך בהם על מנת להינצל מתאי הגזים. לקראת סוף ינואר גם הגסטפו נעלם והצבא האדום תופס שליטה על המחנה.

משואה לתקומה- הפצת המורשת האמנותית של המשפחה בארץ ישראל

משפחת אוביץ יוצאת משערי אושוויץ ועוברת בין כמה מחנות פליטים בשליטת הצבא האדום. בשלב מסויים הם מצליחים לחזור לכפר מולדתם אך מגלים שהכפר מופגז וביתם נבזז לחלוטין. בשנת 1949 הם מחליטים לעלות לישראל באוניית עצמאות ולהמשיך במסורת המוסיקלית שהתוותה להם אמם. בארץ, בני המשפחה מעלים מופע חדש אותו כתב אברהם, בהתאמה להעדפות ולתחומי העניין של הקהל הישראלי באותה תקופה. אך לאחר חמש שנים של הופעות אינטנסיביות במיטב האולמות ובתי הקונצרטים בארץ, הם מחליטים לפרוש מעולם הבמה ומקימים את שני בתי הקולנוע הראשונים בחיפה- קולנוע גנים וקולנוע כרמל. תיעוד לכך ניתן למצוא בין השאר בסרטו של אבי נשר- 'פעם הייתי', בו מוצגת משפחת גמדים המנהלת בית קולנוע בעיר התחתית בחיפה, המתבססת על סיפורה של משפחת אוביץ.

גם בארץ כל בני המשפחה המשיכו להתגורר יחד בבית אחד ומעולם לא נפרדו אחד מהשני. בנות המשפחה שלקו בגמדות לא הביאו ילדים לאור מצבן הגופני והניסויים הקשים שבוצעו בהן על ידי מנגלה. היחיד מבין הגמדים שהביא ילדים לעולם הוא אברהם- סבא רבא של מלאני ואביה של בתיה אוביץ אילון, לה נולדו 4 ילדים ושמונה נכדים. מעבר לכך, נראה כי היצר המוסיקלי האמנותי נטמע עמוק בשורשי המשפחה ועד היום רבים מצאצאי המשפחה, ביניהם הזמרת והיוצרת- דנה ליקוורניק, ממשיכים לעסוק במוסיקה ובתחומי אמנות שונים.

סיפורה המרתק ויוצא הדופן של משפחת אוביץ מלמד על כוחה של האחדות והדבקות אחד בשני, ומנציח את תקופת השואה דרך סיפורם של בעלי מוגבלויות שחוו את הנורא מכל ושרדו את התקופה בעזרת תעצומות נפש בלתי רגילות. כמו כן, זהו סיפור על קסמה של האמנות והיכולת שלה להעצים ולרומם את נפשו של האדם. עצם העיסוק של בני המשפחה במוסיקה העמיק את העוצמה הגדולה שהייתה טמונה בהם וחיזק את אמונתם.מה שהפיח בהם תקווה להמשיך הלאה בכוחות משותפים, בייחוד ברגעי הסבל והכאב שעברו עליהם בין כותלי המחנה.

הערב נערך על ידי צוות ההיגוי של הסטודנטיות במחלקה לחינוך מיוחד בסמינר הקיבוצים. בהשתתפות: ראש המחלקה- ד"ר אורית שלח ענבר, מדריכות פדגוגיות וסטודנטיות לחינוך מיוחד.