חלק 1 / ג'ון קייג', א-טונליות והקשר הביולוגי בין מוסיקה לשפה.
מה השם ג'ון קייג' אומר לכם ואיך הוא קשור בעקיפין לכתיבת תוכן?
סביר להניח שחלקכם זוכרים במעורפל את ג'ון קייג'- עורך הדין הנוירוטי והמסקרן מהסדרה 'אלי מקביל', שהיה נוהג לרקוד בשירותי היוניסקס המפוארים של המשרד לצלילי הלהיט הבלתי מעורער של בארי וייט זצ"ל- You're the first, the last, my everything. למקרה שלא הייתם מודעים לכך, אותו קייג' נקרא על שם המלחין האוונגרדי ג'ון קייג', המזוהה עם היצירה השנויה ביותר במחלוקת בתולדות המוסיקה הקונצרטנטית העונה לשם- 4:33.
מדובר במחווה מעניינת, שכן קייג' המקורי הוא מוסיקאי והוגה דעות מסקרן שהעז לשבור את הקונבנציות המוסיקליות המסורתיות (יש שיגידו כתוצאה מיכולת מוסיקלית לקויה), תוך שילוב עקרונות ומאפיינים הלקוחים מתרבות הזן, ממנה הושפע. עו"ד ג'ון קייג' הבדיוני, בדומה לאביו הרוחני, התאפיין בקווי הגנה ייחודיים משלו ונהג גם הוא להשתמש בקולות מוזרים על מנת לייצר אפקטים מיוחדים, בעיקר בכדי להסיח את דעתם של עמיתיו בביהמ"ש.
הקהל בתפקיד המלחין
אם נחזור לרגע לג'ון קייג' המוסיקאי, נדמה שלא ניתן להזכיר אותו מבלי להתעכב מעט ולהסביר על היצירה שהפכה להיות השם הנרדף שלו- 4:33. יצירה זו שכשמה נמשכת לאורך 4 דקות ו-33 שניות, מחולקת לשלושה פרקים הקצובים בזמן, כאשר המבצע נדרש לשבת ליד כלי נגינה כלשהו לאורך כל אותו הזמן ולא להפיק ממנו ולו צליל אחד. מה שגרם לרבים לכנות אותה בשם-'4 דקות ו-33 שניות של שקט'. כצפוי, היצירה שהושמעה לראשונה בשנת 1952, זכתה לביקורות צוננות (שלא לומר זועמות) מצד הקהל והמבקרים ורבים ראו בה פרובוקציה חסרת ערך אמנותי, בדומה ליצירות רבות המזוהות עם הזרם האמנותי האוונגרדי, כדוגמת מיצג האסלה המפורסם של מרסל דושאן אותו הזכרתי במאמר שמתייחס לשימוש באמצעים אמנותיים בכתיבת תוכן.
קייג' עצמו טען בתגובה שהקהל לא השכיל להקשיב ליצירה כראוי. לדבריו, הרעיון שעומד בבסיס היצירה הוא 'המוסיקליות שבשקט'. לטענת קייג', השקט לא באמת נוכח ביצירה, גם אם כלי הנגינה נשארים דוממים, שהרי המוסיקה תמיד תיווצר ברקע, בין אם על ידי רחשי הטבע השונים הנשמעים מחוץ לאולם הקונצרטים, או על ידי האנשים הנוכחים בקהל. על פי משנתו של קייג', הצלילים המוסיקליים קיימים בכל מקום גם אם על פניו הם לא מקיימים ביניהם קשרים מלודיים והרמוניים בכפוף לכללי המוסיקה הטונלית.
בסופו של דבר, ברבות השנים, מוסיקאים וחוקרי מוסיקה רבים הכירו במבנה המוסיקלי של היצירה ובהגיון התמטי הטמון בה, למרות השונות הסגנונית שלה. אף על פי שלא מדובר ביצירה מוסיקלית סטנדרטית המשלבת אלמנטים מוסיקליים שנכתבו מראש, עדיין מדובר ביצירה בעלת מבנה פנימי סדור. אלא שבמקרה הזה, בניגוד ליצירות אחרות, המוסיקה עצמה נוצרת על ידי הקהל, שלא במודע.
המוסיקה האינסטרומנטלית הקונצרטית אמנם שינתה את פניה לאורך השנים, אך למרות החריגה העקבית מהמבנה הטונלי המקובל, כל יצירה מוסיקלית מתאפיינת במבנה הגיוני שגובש על ידי המלחין, ללא כל קשר לסגנונה המוסיקלי. אלא שבחלק מהמקרים, כמו ביצירותיו של קייג', יש צורך במחקר וסקרנות מצד המאזינים על מנת להבחין בכך.
ואיך כל זה קשור לכתיבת תוכן?
כתיבה, על כל גווניה, מתאפיינת במבנה פנימי סדור, בדומה ליצירה מוסיקלית. אמנם, על פניו, כתיבת תוכן מצריכה מתודיקה יותר מובנית, אך גם יצירה מוסיקלית א-טונלית ומופשטת ככל שתהיה כמו יצירתו של קייג', תמיד תהיה כפופה למסגרת פנימית שתוביל את המאזין לאורך כל אורכה. מעבר לכך, נראה כי יצירה מוסיקלית כתובה מתבססת על מבנה דומה לזה של יצירה טקסטואלית ולהפך.
הרי כל טקסט שאנחנו מייצרים מתאפיין במעין זרימה מוסיקלית ומכיל מרכיבים שונים המאפיינים יצירה מוסיקלית מובנית, בין אם מדובר במשפטים המשולים לתיבות, מילים המשולות לתווים, או סימני דינמיקה והבעה המשולים לאלמנטים גרפיים ולסימני פיסוק. לעתים, בלהט הכתיבה, אנו לא מבחינים בכך, אולם קריאה קולית של הטקסט תאפשר לכם לשים לב להרמוניה הפנימית שלו ולחיבור בין מרכיביו השונים, ממש כמו ביצירה מוסיקלית.
כשההמיספרות יושבות בממשלת אחדות- הקשר הביולוגי בין מוסיקה לשפה
מלבד הדמיון המבני, בשנים האחרונות צצים יותר ויותר מחקרים אלקטרופיזיולוגיים המראים כי קיים דמיון ביולוגי בין מבנים מוסיקליים למבנים שפתיים, שכן מומחיות מוסיקלית מאפשרת למידה ושליטה טובה יותר במבנים לשוניים ולהפך.
כשקייג' המלחין התייחס לרחשים המושמעים על ידי הקהל במהלך היצירה, הוא התכוון בין השאר לדיבורים ולרחשים שהופקו על ידי האנשים השונים שישבו בקהל. אמנם קייג' לא התייחס באופן מדעי לקשר בין שפה ומוסיקה, אך מדובר באספקט מעניין, שכן לאורך השנים שלאחר מכן, ללא כל קשר ליצירתו של קייג', התבהר יותר ויותר הקשר הדו כיווני בין מוסיקה ליכולת מילולית, אף על פי שמדובר בשני תחומים שונים הממוקמים באזורים שונים של המח. הדמיון בין דיבור למוסיקה, נעוץ בראש ובראשונה בטונאליות שבדיבור. כך לדוגמא, אם תאמרו בקול את כל התווים המרכיבים את הסולם דו מז'ור (דו, רה, מי, פה, סול, לה, סי, דו) תופתעו לגלות כי כל התנועות המופקות במהלך קריאת התווים מייצרות מנעד טונלי מלא. כלומר, המלודיה נוצרת מעצם ההגייה של המילים.
בעבר, בתקופות בהן לא היו קיימות הדמיות חדשניות שאפשרו חקר מעמיק של תפקודי המח, חוקרים רבים נטו לבצע הפרדה מוחלטת בין תחומים הממוקמים בהמיספרות שונות של המח, מאחר שכל המיספרה אחראית על תפקודים שונים. בעוד שההמיספרה השמאלית אחראית על חשיבה, סדר ושפה, ההמיספרה הימנית לעומת זאת, אחראית על הפן היצירתי שלנו, בין אם מדובר בחוש אסתטי מפותח, יכולת אמנותית או נטייה מוסיקלית.
בהסתמך על תפקידה של כל המיספרה, התאוריה המסורתית קובעת כי תפקודי הדיבור והשפה ממוקמים בצד שמאל של המח ואילו התפקודים המוסיקליים ממוקמים בהמיספרה הימנית. עם זאת, השקפה זו התערערה לאורך השנים, לאור היווצרותם של טכניקות הדמיה מתקדמות ואמצעים נוירופיזיולוגיים המתמקדים בחקר תפקודי המח.
חיבור סינרגטי בין ימין לשמאל
באמצעות גישות חדשניות אלו התפתחה תיאוריה חדשה לפיה קיימים מודולים עצביים מסוימים המעורבים באופן דומה בדיבור ובמוסיקה, שכן שני התחומים הללו מצריכים למעשה התערבות סינרגטית של שתי ההמיספרות על מנת לייצר פעילות מלאה. המוסיקה אמנם משויכת להמיספרה הימנית האחראית על הפן היצירתי, אך מסתבר כי בזמן פעילות מוסיקלית מוזרם חמצן להמיספרה השמאלית על מנת להקנות למוסיקה ממד מבני ותמטי סדור, בין אם מדובר בקריאת תווים, שמירה על קצב, או יכולת מוטורית.
כך גם פעולת הכתיבה מצריכה שיתוף פעולה בין שתי ההמיספרות, שכן מצד אחד ההמיספרה השמאלית אחראית על ארגון התוכן והמבנה ועל ייצור השפה, ואילו ההמיספרה הימנית משלימה את התמונה המלאה ומטבלת את הטקסט באלמנטים יצירתיים שונים. אף על פי שיש קשר סינרגטי בין מוסיקה ושפה, רוב המחקרים שבוצעו לאורך השנים מראים כי ברוב המקרים פעילות מוסיקלית סדירה היא זו שתורמת לפיתוח יכולות שפתיות גבוהות ומסייעת בתחזוק המנגנון שאחראי על השמיעה המוחית.
לסיכום
הקשר בין כתיבה ומוסיקה והדמיון ביניהם, באים לידי ביטוי במגוון דרכים ומוכחים ביולוגית. למרות שהתפקוד המוסיקלי ממוקם בצדו הימני של המח האחראי על הפן האמנותי יצירתי, יצירה מוסיקלית מחייבת מבנה סדור ופנימי המייצר זרימה הרמונית ומלודית בין הרכיבים השונים המרכיבים את היצירה. כפי שמוסיקה ללא מבנה היא אינה אלא 'רעש', כך גם טקסטים שונים מצריכים מבנה ותכנון מראש על מנת להעביר את המסר הנכון.
עד כאן חלקו הראשון של המאמר. בחלק השני ארחיב מעט על הדמיון המבני בין מוסיקה לכתיבת תוכן ועל אלמנטים מוסיקליים שונים שעשויים לשמש כותבים רבים בעת יצירת תוכן.
