המסיבה של גבע / כשהקיר הרביעי חורץ גורלות

הגדולה של יוצרי תיאטרון טובים מתבטאת לרוב ביכולת להמשיך ולחקור את תפקידו של התיאטרון, לחפש אחר טרנספורמציות שונות ולא להניח מראש לשם מה הוא קיים. אם הזרם הריאליסטי ששלט בתיאטרון עד ראשית המאה הקודמת דגל בהפרדה מוחלטת בין הקהל למציגים, בניסיון לייצר מציאות חלופית שתשמש מפלט של שעה שעתיים עבור הקהל, הרי שזרמים נוספים שנוסדו לאחר מכן, (בייחוד הזרם האפי), ביקשו לערער את תפיסת העולם המקובלת ולייצר אינטראקציה ממשית בין הקהל למציגים, בניסיון לשבור את אותו הקיר הרביעי הידוע לשמצה.

אמנם המושג הקיר הרביעי מיוחס בעיקר לתיאטרון, ומסמל את הקיר הדמיוני החוצץ בין הקהל לבמה. אך בשנים האחרונות נראה כי המושג הזה התרחב לשלל תחומים, בין אם מדובר במשחקי מחשב בהם השחקן משמש דמות ומהווה חלק מהעלילה, או בקולנוע התלת ממד שסוחף את הצופה פנימה אל תוך הסיפור באמצעות אפקטים שונים. ובכלל, כיום בעידן חוכמת ההמונים, נראה שהקהל מעורב מאי פעם. אמנם פעמים רבות מדובר בסוג של אקט שיווקי פופוליסטי על מנת לייצר כביכול שיח בגובה העיניים, אך בעידן השפע והגירויים המיידים, לעתים נראה שזאת הדרך היחידה לייצר עניין ואמינות בקרב  הקהל לאורך זמן. אך למרות הפוטנציאל השיווקי הגדול הטמון בכך, נראה כי התיאטרון הקלאסי הרפרטוארי מעדיף להשאיר את הקיר הרביעי במקומו ומשאיר את מלאכת השיפוץ לאחיו הקטן והחתרני, הלא הוא זרם הפרינג'. אך בפרינג' כמו בפרינג', הגבול בין ביזאר לאמנות לעתים דק, שלא לומר שקוף, ולכן פעמים רבות הצגות אינטראקטיביות מתאפיינות בבוטות מסוימת שלא בהכרח תורמת לשבירת הדיסטנס בין הקהל למציגים.

שבירת הקיר הרביעי – אינטראקציה בגובה העיניים

הצגת היחיד 'המסיבה של גבע' מאת ובבימויו של אמיתי מילוא ובהשתתפות אליעזר שדיאל, המוצגת בימים אלה בתיאטרון הבית ביפו, היא לא עוד הצגה אינטראקטיבית שמפעילה את הקהל. יש בה הרבה מעבר לזה. שכן, היא לא מסתמכת על הפן האינטראקטיבי באופן שחוק ופופוליסטי, אלא עושה בו שימוש מושכל ויצירתי על מנת לייצר מתח ועניין. מה גם שבניגוד להצגות רבות בז'אנר, הקהל נשאר ישוב במקומו לאורך כל ההצגה סביב שולחנות המצוידים בכיבוד קל ולא נאלץ לכתת רגליו בין מבוכים וסמטאות אפלות, משל היה מדובר בחדר בריחה תיאטרלי.

עם זאת, על אף הפאסיביות הפיזית של הקהל לכאורה, התפתחות העלילה תלויה בסופו של דבר בהחלטת הצופים, שהרי הם אלו שמניעים את העלילה יחד עם הגיבור, באמצעות מענה על שאלות באפליקציית חידוני רשת. כך שבניגוד להצגות רבות בהן השחקנים רק מייחלים לכך שתשכחו את הטלפון בבית, במקרה הזה רצוי שתטעינו קודם לכן את הסוללה, או לכל הפחות תצטיידו במטען נייד.

הפעם, בניגוד להרגלי בקודש ולנטייה הקלה שלי לספלייר ( מלשון ספויילר), לא ארחיב לגבי התפתחות העלילה והדילמה המרכזית הניצבת במרכזה, למרות שאת הסוף ואת הפרטים המפתיעים באמת אני לעולם לא חושפת. שכן, במקרה הזה כל פרט עלול לחשוף יותר מדי. מה גם שהקונספט של ההצגה מושתת על חשיפה הדרגתית של הפרטים, כך שאם אתם מסתקרנים ומעוניינים לראות במה מדובר במו עיניכם, בשלב הזה עדיף שלא תדעו יותר מדי 😊.

אז הפעם תיאלצו להסתפק בסיפור המסגרת בלבד: קהל הצופים מוזמן למעשה למסיבה אותה עורך גבע כץ. לגבע אין היכרות מוקדמת עם האורחים, שכן האורחים הוזמנו לאירוע דרך פייסבוק. אך במקרה הזה לא מדובר במסיבה סטנדרטית אלא בסוג של חידון אינטרנטי על חייו האישיים, כאשר כל שאלה בחידון חושפת את עולמו של גבע, סיפורו המשפחתי והדילמה איתה הוא מתמודד. כאשר בסופו של דבר הקהל הוא זה שמכריע בדבר התפתחות העלילה לכאן או לכאן.

בהתאם להצגות אינטראקטיביות רבות שמשאירות את הקיר הרביעי מאחור, לא רק שהקהל נוטל חלק בהתפתחות העלילה, הרי שהקהל עצמו מהווה חלק מהתפאורה המינימלית, המסתכמת בשולחנות המצוידים בשלל מיצי פז ובחטיף בייגלה בצורת בייגלה האהוב והמוכר. זאת בתוספת מסך וידאו המציג לסירוגין תמונות רלוונטיות מרצף חייו של גבע ומיצגי וידאו ארט יצירתיים שמטיבים להמחיש את התחושות והלבטים אותם הוא חולק עם הקהל.

אתגר כפול

המסיבה של גבע היא שילוב ייחודי וקסום של סיפור משפחתי מעורר הזדהות, דמות ראשית כובשת, משחק מצויין, מונולוגים פנימיים אותנטיים וכנים שלא חוטאים בדרמטיות יתר, ושימוש בטכניקת הזרה ייחודית שמאפשרת חיבור והזדהות מצד קהלים שונים. שלא כמו הצגות פרינג' רבות שלעתים משדרות סוג של התנשאות ועליונות מרוב ניסיון להתחכם ולעורר התפעלות. או כמו שגבע מסביר בתחילת המסיבה לגבי הכיבוד שבחר להגיש – לעתים הקסם נעוץ בשילוב בין האובייקטים השונים, גם אם כל מרכיב לא מותיר רושם עז בנפרד. ואכן, השילוב של מיץ פז ענבים ובייגלה בצורת בייגלה מעולם לא היה טוב יותר 😊.  

אספקט נוסף שראוי להתייחסות הוא העובדה שמדובר בהצגת יחיד. אני מודה שלרוב אני נרתעת מהצגות יחיד, בייחוד אם מדובר בשחקנים לא מוכרים שחובת ההוכחה עוד עליהם. הרי בהצגת יחיד, בניגוד להצגה מרובת משתתפים שנתמכים אחד על ידי השני ומחפים זה על זה, אין באמת אפשרות לעגל פינות. השחקן מובא במערומיו וכל ניואנס נבחן בקפדנות ובחשדנות מצד הקהל.  מה גם שכשמדובר בהצגת יחיד שלא נכתבה על ידי השחקן עצמו אלא על ידי כותב חיצוני, האתגר הוא כפול ומכופל, שכן ברוב המקרים הצגות יחיד הן סוג של one man show, בהן השחקן הוא גם הכותב הבמאי והמפיק ולעתים גם המלביש התאורן והתפאורן, במקרים קיצוניים של חוסר תקציב. מה שעשוי לרוב לחדד ולהעמיק את הקשר בין השחקן לדמות עצמה.

אמנם כשצפיתי בהצגה, או יותר נכון- כשהלכתי למסיבה, הייתי מודעת לכך שיש הפרדה בין המשחק לבימוי והכתיבה, אך לעתים חשתי שהדמות והשחקן חוברים יחד לכדי ישות אחת בלתי נפרדת המצוידת במונולוגים מרגשים וכנים שנכתבו ממש מדם ליבה. למרות שהסיפור עצמו לעתים חוטא במקריות ובניגודיות יתר, נראה כי נעשה איזון נכון הן מבחינת הכתיבה והבימוי והן מבחינת המשחק עצמו, כך שגם הפרטים הדרמטיים והמוגזמים במקצת עוברים מינוריזציה ומשתלבים באופן אמין ואותנטי בעלילה.

מעבר לסוגיית הקיר הרביעי, המסיבה של גבע מציגה סיפור משפחתי פשוט ומורכב גם יחד, החושף דילמות ולבטים רבים עמם אנו נאלצים להתמודד בתפר שבין חיי המשפחה לחיינו האישיים והמקצועיים. המונולוגים השונים המובאים לאורך המחזה מציגים לקהל מעין תמונת ראי המדגישה את הפער שבין הרצוי למצוי. שכן, פעמים רבות אנו נאלצים לאמץ התנהלות מסוימת שלא בהכרח עולה בקנה אחד עם המחשבות העוצמתיות והנוקבות שעולות בראשנו.

המסיבה של גבע, תיאטרון הבית, יפו

כתיבה ובימוי : אמיתי מלוא

משחק: אליעזר שדי שדיאל

עיצוב גראפי ועריכת וידאו : קים גזית

תאורה: אורי רובינשטיין