גידול ושמו בועז, צוותא / קטליזטור ללב השבור

רוב הפרידות שאנחנו חווים בחיינו הן לא סימטריות, אלא חד צדדיות. שכן, ברוב המקרים יש צד אחד שמכריז מיוזמתו על הפסקת ההתקשרות, בין אם מדובר בפיטורין ממקום העבודה או בפרידה מבן זוג. ובעוד שהצד היוזם ממשיך בחייו ללא מעצורים ורגשות אשם, הצד הנעזב חש פגוע ועזוב ומצוי במעין pause מתמשך, ללא יכולת להקיש בחזרה על כפתור ה-forward ולהריץ את הקסטה עד תומה, או לפחות עד סוף צד א', בתקווה שהסרט לא יסתלסל ויקרע באמצע (סליחה על הדימוי השחוק, אבל הייתי חייבת). לרוב מצב זה נובע משתי סיבות. הראשונה- געגועים  לצד הנוטש והלם מעצם הנטישה הפתאומית ( מצב שאופייני יותר לפרידה מבן זוג). ואילו הסיבה השנייה היא לרוב- ההשפלה, העלבון והפגיעה החדה באגו, סיטואציה שנובעת בעיקר כתוצאה מפיטורין או מפגיעה מצד אנשים שהתקשורת איתם לא הייתה מלווה בקשר אישי הדוק. אך לא רק, שכן האגו נוכח גם במקדש האהבה. ואם בכל זאת אתם חשים געגועים או איזושהי אמפטיה לבוס לשעבר שפיטר אתכם באכזריות ובחוסר רגישות, כנראה שאתם סובלים ממזוכיזם בדרגה גבוהה במיוחד.

אני אישית סבורה שברוב המקרים העלבון הוא זה שמחלחל פנימה ואילו הגעגועים מיטשטשים עם הזמן ולעתים אף נעלמים כליל. מה גם שבכל הקשור לאהבה, לרוב הזיכרון שלנו די סלקטיבי, כך שפעמים רבות אנו משכנעים את עצמנו בדיעבד שהיה לנו טוב, בשעה שבזמן אמת האידיליה לא בדיוק שררה באוויר.

לב שבור- האם לאייטיז הפתרונים?

עם זאת, למרות שמדובר בסיטואציה כל כך מוכרת שסביר להניח שכולנו חווינו באיזשהו שלב בחיים, עדיין לא נמצא הפתרון האולטימטיבי להתמודדות עם לב שבור, לפחות לא כזה הכלול בסל התרופות :). אז יש כאלו שמציעים להתעטף בכמה שיותר הסחות דעת וליצור כמה שיותר קשרים חדשים, אפלטוניים או רומנטיים כאחד. אחרים טוענים שפעילות ספורטיבית אינטנסיבית עשויה להשכיח מאתנו כאב ומחשבות לא רצויות. ויש כאלה שמעדיפים להתמסר לצד הביזארי שבהם ולהספים את המייל העסקי של הנוטש בעשרות מיילים מפוברקים שנכתבו על ידי פרופילים פיקטיביים שונים שמשום מה שייכים לאותו משתמש, כדי להמשיך ולעורר איזשהו יחס (כן, מסתבר שיש גם כאלה. לפחות כך שמעתי). אך הכאב הוא אורח לא קרוא ועלול להפתיע אותנו ככה פתאום, גם כאשר אנחנו ממשיכים לפסוע הלאה בשביל החיים.

אך לפעמים הכאב כל כך נוכח עד שהוא מתעצם ומתאגד לכדי גידול של ממש הרובץ על הלב. אז מה ניתן לעשות במקרה כזה? פשוט מאוד- לקחת אקדח ולהרוג אותו, כלומר את האקס (אמהות, אין צורך להרחיק את הילדים מהמסך, מדובר בסך הכל במטאפורה שיצאה משליטה). בדיוק כפי שמציע הרופא של נועה במחזה החדש מבית צוותא– 'גידול ושמו בועז' מאת אורן דיקמן ובבימויה של תמר קינן. ואם גם זה לא עוזר, אז ניתן לקבל קטליזטור שיאיץ את התהליך. אמנם כאן מדובר בתהליך מורכב יותר, אבל אל דאגה- הוא כבר כלול בסל הבריאות.

מה שכן- במקרה שתחליטו לבחור בקטליזטור, תצטרכו להחזיר את האקדח, שכן השילוב ביניהם לא בדיוק מסתדר יחד, בדיוק כמו השילוב בין אטופן לאדוויל. מקסימום, תמיד תוכלו לקחת קצת ואבן, לשיר בקריוקי שירי אהבה מתקתקים שורטים מהאייטיז ולישון טוב בלילה. ומה לגבי תופעות הלוואי אתם שואלים? ובכן, סביר להניח שתסבלו מהתקפים לא סדירים של בכי וצחוק, לא משהו רציני. מה שכן, לאורך הטיפול רצוי להתרחק מכמה שיותר גורמים חשודים שעשויים למנוע התאחות של לב שבור כמו- אנשים עם מערכת יחסים יציבה, אימהות ודודות.

מרדף החלקות אין סופי

אז כפי שוודאי הצלחתם להבין על סמך הפסקה הקודמת, המחזה 'גידול ושמו בועז' מאת אורן דיקמן (שגם משחקת את הדמות הראשית) סובב סביב גידול הרובץ על ליבה של נועה, כאשר הגידול הוא לא אחר מאשר בועז- האקס שלה מלפני שלוש שנים (שלו גלבר). בתוספת מעט שאריות מהאקס הנוסף- דימיטרי, ששימש כנראה סוג של ריבאונד לאחר הפרידה מבועז.

אך הרופא של נועה (מיכאל הנגבי), בדומה לשאר הגברים שבחייה כך נראה, לא מפגין יותר מדי סבלנות וסובלנות כלפי אותו אירוע רפואי ובמקום להציע תהליך הדרגתי ומתמשך לצורך איחוי הלב השבור שכולל- כימותרפיה, תרופה ביולוגית או אפילו טיפול אלטרנטיבי, הוא טוען שבמקרה הזה אין ברירה אלא לקטוע את הגידול באחת, כלומר- להרוג את האקס עם אקדח והכל. אחרת, כל מה שיישאר ממנה זה גופה מוקפת ב-30 חתולים שיאתרו רק בגלל הריח.

אך בדומה לתרופות מרשם רבות שאנו מקבלים מהרופא לאורך השנים, בסופו של דבר, הבחירה האם ליטול אותן ולסבול מתופעות הלוואי הנלוות אליהן היא בידינו. למעט מצבים בהם אין ברירה כמובן. אך לעתים אנטיביוטיקה היא לא בהכרח הפתרון האידיאלי, גם אם מדובר בהליך קצר לכאורה. הרי דווקא טיפול מתמשך הוא סוג של התמודדות בפני עצמה, מעין עימות פנימי שגורם לנו לבחון את הסיטואציה לעומק ולהפיק לקחים שיסייעו לנו להתנהל טוב יותר במערכת היחסים הבאה שתבוא עלינו לטובה.

וכך, לאורך כל ההצגה נועה ניצבת בפני הדילמה האם להרוג את בועז או להתמודד עם הכאב? ומה בעצם יקרה לאחר שהגידול יוסר? האם היא תחזור לעצמה? או שיישארו ממנה רק שאריות, שכן, במקרים מסוימים מערכת היחסים היא זו שמגדירה את האדם. או אולי גם היא, כמו רבים לפניה ואחריה ,תהפוך לדפדפנית מקצוענית בטינדר, תחליק ימינה ושמאלה ללא הרף, תתחיל מאות שיחות שלעולם לא יסתיימו עד שלבסוף היא תצא לדייט פנים מול פנים ותתחלק עם הבחור חצי חצי? מה שמוביל אותי למסקנה שבסופו של דבר הפחד הוא לא מפני הפרידה עצמה אלא מהתרחיש בו נמצא עצמנו שבויים בתוך מרדף החלקות אין סופי הכולל לא מעט מחזות מבעיטים.

אך מכאן והלאה העניינים רק מסתבכים כאשר נכנסות לתמונה דמויות מוטרפות נוספות כמו הפסיכולוגית הנוירוטית של נועה (נילי צרויה), שסוחבת גם היא גידול משלה ומעדיפה לשחק דמקה בשעה שנועה זקוקה למבוגר אחראי שילמד אותה את רזי השח. ובזמן שנועה מתלבטת האם להיפטר מהגידול או לא, מופע ההחלקות של טינדר מפגיש אותה עם בחור נוירוטי בשם עמי (יוסי ירום ), הסובל מפוסט טראומה כתוצאה משירותו הצבאי והולך לכל מקום עם הטנק שלו ,שרמן, בטענה שזה לא אנושי להרוג ולהיפטר ממשהו שהוא חלק ממך, לטוב או לרע. ובסופו של דבר, למרות הישות המהורהרת שהוא עוטה על עצמו, הוא זה שמכניס את העניינים לפרופורציה, כאשר הוא מסביר לנועה שלעתים אין צורך להנכיח את הכאב, ואז ודאי הוא כבר ימצא לו נחמה במקום אחר, בו יגרמו לו להרגיש רצוי יותר.

לופ של צחוק בלתי נשלט

גידול ושמו בועז, הוא לא עוד מחזה מתיש על אהבה נכזבת. ואכן, אם לא יודעים מראש שמדובר בקומדיה, רצף העלילה עשוי להישמע די מתיש. אך כאן נכנסים לתמונה שירי אהבה דביקים מחוספסים מהאייטיז במעטפת קריוקי, המשמשים אנקדוטה אוורירית ונוסטלגית בין המקטעים השונים, ודיאלוגים נוירוטיים קומיים שגורמים לקהל להיכנס ללופ של צחוק בלתי נשלט, בדומה לאותו לופ שמלווה את הדמויות המאכלסות את העלילה בכל הקשור למערכות היחסים הרומנטיות בחייהן. שלא לדבר על המשחק המצוין של כל חברי הקאסט, כשנדמה כאילו כל דמות נתפרה עבור כל שחקן בהתאמה אישית.

כמו כן, בדומה לקומדיה טובה המבוימת היטב, ההומור הרב והדיאלוגים השנונים, כמו גם חוסר האונים והתלותיות שמפגינות חלק מהדמויות, מרמזים על ביקורת נוקבת כלפי תופעות רבות עמן אנו נאלצים להתנהל מדי יום, בעיקר בכל הקשור לאהבה. בין אם מדובר בתופעת ההיכרויות הווירטואליות, הבדלי גישות שנובעים מפערי מגדר, או סתם חוסר רגישות בסיסי מצד אנשים שפשוט נוטשים ונעלמים ככה סתם, בלי לומר מילה.

גידול ושמו בועז, צוותא ת"א

המחזה אותו כתבה אורן דיקמן החל את את דרכו בפסטיבל תיאטרון קצר ה-21 (2019), לאחר שקצר את שבחי המבקרים והקהל, וזכה להפקה באורך מלא, בבימויה של תמר קינן ובהשתתפות מיכאל הנגבי, יוסי ירום, נילי צרויה, שלו גלבר ואורן דיקמן.

מחזה: אורן דיקמן  בימוי: תמר קינן 
עוזר במאית: נדב פורטיאנסקי, דרמטורגיה: ארז דריגס, עיצוב תפאורה: זוהר שואף
עיצוב תלבושות: רוני שימרון, עיצוב תאורה: מתן פרמינגר, מוסיקה: יאור יעקב
צילום תמונות: יוסי צבקר