הפעם החלטתי לכתוב עבורכם פוסט ברוח 'ענייני השבוע' ולהתייחס מעט לשבוע הספר. לא מדובר בסקירה או בחוויה מסכמת, אלא בסוג של מאמר דעה, מעין קינה לעולם שהיה ולא יחזור, אם תרצו. בתור כותבת ועורכת תוכן, אני חייבת להודות שאני קצת אמביוולנטית בנוגע למהות של האירוע הזה בשנים האחרונות. מצד אחד אכן מדובר ביום חג לכותבים, המו"לים ואוהבי הכריכה הקשה/הרכה. ואכן, משמח לגלות שעל אף אירועי השנה החולפת וההשבתה הממושכת של עולם התרבות, בתי הדפוס חזרו לעבוד בכל הכוח, הדיו טרם יבש ומתחם שרונה התהדר בעשרות דוכני ספרים צבעוניים, שהיוו תוספת מרעננת לפסטיבל המנופים המרצדים וגורדי השחקים המקשטים את האזור בשנים האחרונות.
מצד שני, עושה רושם שהתרבות הדיגיטלית של ימינו מטשטשת באיזשהו אופן את הגבול בין כתיבה לפורקן. הרי כיום, כשפייסבוק ושאר הפלטפורמות החברתיות הפכו את הכתיבה לפעולה נגישה מתמיד, על פניו כולנו עוסקים ביצירת תוכן באיזשהו אופן, לטוב ולרע. אך הבעיה מתחילה ברגע שהנגישות הזאת גורמת לטשטוש הגבולות בין יצירה ספרותית אמנותית מורכבת ומבוססת מחקר לבין כתיבה המשמשת כפורקן וכלי תרפויטי נטו, ללא מסננים. אבל בזאת לא תם העניין, שכן העניינים מסתבכים עוד יותר ברגע שהמרכיב השיווקי נכנס למשוואה.
אוטוריטה בחסות ההמונים
אז נכון, גם בימי טרום הדיגיטל, כאשר כלי הפרסום המסורתיים היוו ברירת מחדל, הוצאות ספרים לא בחלו בשיטות שיווקיות כאלה ואחרות כדי למנף ספרים מסוימים. ואכן, כל ספר- אמנותי ומורכב ככל שיהיה, זקוק למינוף ולקידום שיווקי. הבעיה היא שכיום נראה כי בחלק מהמקרים המרכיב השיווקי משתלט לחלוטין על היצירה עצמה והופך לעיקר. הרי בימינו, בעיני רבים, התואר סופר הוא כבר לא מקצוע, אלא סוג של תואר נלווה. מעין אמצעי לצורך קידום ומיצוב האוטוריטה שלנו בתחום כזה או אחר. וכך, בשנים האחרונות אני נתקלת ביותר ויותר אנשים שנחושים להוציא ספר ביכורים בתחום העיסוק שלהם, למרות שהקשר בינם לבין המילה הכתובה הוא מקרי בהחלט ורובם המכריע לא התנסה אפילו בכתיבה של מאמר קידום בסיסי בן 250 מילים. משום מה, רובם בטוחים שמדובר בפתרון קסם שיבטיח להם הצלחה פנומנלית במישור העסקי/מקצועי ויבסס אותם כמומחים בתחומם. דרך צלחה!!!
ואכן, לא מעט אנשים מתפתים לחשוב שברגע שהם יפתחו מסמך וורד חדש וישרבטו כמה משפטים נחרצים שמכילים את המילה 'איך' בווריאציות שונות, הקריירה שלהם תוזנק באחת לכיוונים חדשים ומפתיעים. וכך, עולם הספרים של ימינו הפך בחלקו למפגן שיווקי ממולח, כאשר העיקר הוא לא ה'מה' אלא ה-'איך'. יש שיאשימו בכך את ההוצאות הקטנות והפרטיות שלא תמיד מדקדקות באיכות ומצרפות לחיקן את כל המרבה במחיר. אך בעיני זה לא העניין. הבעיה היא הרבה יותר מהותית. לא פעם נדמה שספר או מוצר אמנותי לא נמדד בהכרח על סמך האיכות שלו נטו, אלא על בסיס הכישורים החברתיים של המחבר והפופולריות שלו. משל היה מדובר בסוג של תכנית ריאליטי בה המועמד האהוב ביותר זוכה, ללא שום קשר ליכולות המקצועיות ולכישורים שלו. ואכן, ככל שיש לכם יותר חברים ותומכים או מערך יח"צ משומן בתשלום, סביר להניח שתוכלו לקדם בהצלחה את הפרויקט שלכם בהד סטארט או בפלטפורמות נוספות, ללא שום קשר לתוכן שאתם מציעים.
אז מצד אחד חכמת ההמונים מסייעת לנו לא מעט בעידן הדיגיטלי, בין אם מדובר בדירוג מוצרים ושירות באינטרנט, או ביכולת לאתר אנשים ב-true caller (כל עוד הם לא מתקשרים ממספר חסום). אך עדיין, לא פעם חסרה לי ברקע אותה עין אובייקטיבית, נייטרלית, שלא מונעת מאינטרסים כאלה ואחרים, אלא מתפקדת על תקן צייד כשרונות אותנטי. כזה שמחפש את הדבר האמיתי ולא נתפס לכל סיפור סינדרלה מאוס שנקרה בדרכו.
שיווק החוויה האמנותית? זה אפשרי בכלל?
ועכשיו נשאלת השאלה- האם שיווק יכול להיות אובייקטיבי? או אותנטי? ובכן, מדובר בשאלה מורכבת. על פניו נראה כי מדובר בפעולה אינטרסנטית לכשעצמה. אך עדיין, כיום, כשהכללים קצת השתנו והמונח סטוריטלינג נכנס לחיינו, רובנו כבר יודעים ששיווק טוב ויצירתי מצריך הרבה מעבר לפמפום של אותו מוצר בכל מדיה חברתית או נישת פרסום שנקרית בדרכנו. אבל עדיין, לא פעם נראה שהחיבור בין הנישה האמנותית (ספרות, אמנות, מוסיקה, תיאטרון) לשיווק דיגיטלי, לא תמיד 'מתאחה' באופן האופטימלי. אולי מכיוון שלא מדובר במוצר צריכה סטנדרטי, כזה הנועד לצורך שימוש קונקרטי. ושוב, אני לא מדברת על ספרים המשתייכים לז'אנר ה'איך להתעשר בחמישה ימים' שנועדו על פניו למכור לנו מטרה ספציפית, ריאלית או לא.
אז איך ניתן להסביר את המהות של ספר עלילתי? כיצד הוא יכול לסייע לנו? הרי היום הצרכנים זקוקים למטרה ספציפית, לצורך מעשי. ספר טוב, יצירת אמנות יפה, או קטע מוסיקלי מעניין, כל אלה לא עונים לכאורה על צורך בסיסי קיומי. אבל החוויה שהם מייצרים, ברמה האישית, יכולה להיות הרבה יותר משמעותית לאורך זמן מאשר קוצץ ציפורניים איכותי שעבר מבדק איכות כלשהו. אם כך, איך ניתן לתרגם את התחושות האלו למונחים של שיווק דיגיטלי, בעולם המתבסס בעיקר על מסרים קצרים וקריאטיביים, ככל שיהיו?
אף על פי שאנשי שיווק רבים בימינו בזים לפעילות היח"צ המסורתית, שכן לרוב היא לא נמדדת על סמך תוצאות מדויקות (לידים, אם תרצו), אלא נועדה בעיקר לצורך חשיפה רחבה, בעיני דווקא ערוצי המדיה המסורתיים עשויים להיות אפקטיביים יותר לצורך קידום מיזמים אמנותיים שונים, בעיקר כשמדובר ביוצר יחיד, כמו- סופר, מוסיקאי, או אמן פלסטי. מהסיבה שמדובר בפלטפורמות 'סבלניות' יותר שמאפשרות זמן מסך גדול יותר והיכרות מעמיקה עם נבכי נפשו של היוצר. וכשמדובר באמנות, לעתים להיקף החשיפה של היוצר יש חשיבות מכרעת בהצלחת הפרויקט, בתור הפנים החיות שמאחורי היצירה.
ובחזרה לשבוע הספר
אז יכול להיות שגם אני שבויה בתוך עולם סנטימנטלי נוסטלגי ומתגעגעת לתקופה בה היה מדובר בסוג של אירוע סגור עבור הקליקה הספרותית האליטיסטית, והתואר סופר היה שמור למתי מעט ומזוהה בעיקר עם מבוגרים בעלי שיער שיבה המתהדרים בוויסקי ובמקטרת חומה. אמנם בעבר היו פחות כותרים ומדי שנה הופיעו פחות או יותר אותם סופרים, שכן באותם ימים הנישה הספרותית לא אימצה לחיקה כל סלב שהחליט להוציא ספר ילדים. מצד שני, באותה תקופה הדוכנים לא היו גדושים בכל כך הרבה מבצעי ארבע במאה שלא בדיוק מוסיפים ליוקרה הספרותית של האירוע, והקלאסיקות לא התחבאו בשולי הדוכנים ושימשו מסגרת לעשרות מדריכי פסיכולוגיה בגרוש המתהדרים בכריכה רכה וצבעונית ובאותיות דפוס גסות ובולטות יתר על המידה, כפי שקורה היום. עם זאת, נותר רק לקוות ששבוע הספר האחרון ואלו שיבואו אחריו יולידו קלאסיקות חדשות שישאירו חותם של ממש בעולם הספרות המקומי ומחוצה לו, ולא רק בפן השיווקי.