אולי זה גנטי

אולי זה גנטי, תיאטרון הבית / גנטיקה, בחירה ומה שביניהם

אולי זה גנטי הוא מופע רב גוני בועט ונוקב החושף את הקונפליקט הבין דורי המלווה רבים מאתנו. עם זאת, מבעד למעטפת הטעונה והביקורתית, ניתן להבחין בלא מעט רגעי חסד וחמלה המשווים לקטעים השונים ממד שלם ומפוכח יותר.

שבירת מוסכמות הפכה למונח די שכיח בתרבות הדיגיטל העכשווית. פעמים רבות נדמה כי התפקיד המרכזי של בוגרי דור ה- y ,z, דור האלפא וכל שאר נציגי האותיות שיגיעו אחריהם, מתבטא ברה ארגוניזציה של דפוסי החיים אליהם הורגלנו עד כה. הרי בימינו, כבר אין מקום למילה 'קונבנציונלי', שכן יריבתה ה'אלטרנטיבית', השתלטה על כל חלקה טובה. בעוד שבעבר המונח 'אלטרנטיבי' היה מזוהה בקרב רבים מאתנו בעיקר עם מוסיקה מחתרתית חלופית, הרי שכיום רובנו מנהלים אורח חיים אלטרנטיבי לחלוטין. משפחות קונבנציונליות הן כבר מזמן פסה, ללכת לעבודה היא פעולה המזוהה בעיקר עם העולם הישן, טרום עידן הקורונה. שלא לדבר על תחומי העיסוק של העולם החדש שמהווים אלטרנטיבה טכנולוגית דיגיטלית לעולם פרונטלי מוחשי שהיה ולא ישוב.

אך למרות אותה כסות דיגיטלית, נראה כי לא ניתן להעלים לגמרי את סדרי העולם הישן. כך לדוגמא,  עדיין לא נמצא תחליף אלטרנטיבי לילודה (ולא, אני לא מתכוונת ללידת בית). למרות שבימינו ישנן כל כך הרבה אפשרויות בחירה, עדיין אין לנו באמת אפשרות לשלוט על גורלנו מלידה ועד מוות. שלא לדבר על היכולת לבחור את האנשים שיגדלו אותנו וישחררו אותנו אל אויר העולם. משל היה מדובר בתוכנית ריאליטי פנים רחמית המאפשרת לנו לבחור בעצמנו באמצעות שליחת אס אם אס עוברי את ההרכב הביולוגי המותאם ביותר עבורנו.

מאבק בין דורי

המופע 'אולי זה גנטי' המציג בתיאטרון הבית ביפו, בבימויה של מרינה בלטוב גראס (נכתב על ידי רום שרצקי בשיתוף השחקנים עצמם), בוחן את מאבק הזהויות בינינו לבין הורינו לאורך שלבים שונים בחיים, תוך הצצה נוקבת לזיכרונות מעצבים מהעבר. כאשר ברקע תמיד מהדהדת המחשבה לגבי העתיד- האם הוא בשליטתנו או שמא הזהות ההורית שלנו מוכתבת מראש ותלויה במרכיבים גנטיים כאלו ואחרים?

אולי זה גנטי מאבק בין דורי
צילום: ארל'ה הצמצם הבוער, אורי רובינשטיין

ישנם מופעים מסוימים שהצפייה בהם משבשת באיזשהו אופן את תפיסת הזמן של הצופה לפרק זמן נתון ושואבת אותו פנימה אל תוך ציר זמן קיומי מקביל. 'אולי זה גנטי' הוא מסוג המופעים הללו. שכן,  על פניו מדובר בקולאז' תנועתי זורם המשלב אלמנטים אמנותיים משלימים כמו- מוסיקה, שירה, תיאטרון ווידאו ארט. עם זאת, למרות התנועתיות המתמדת, נראה כי הקטעים השונים המוצגים  לאורך המופע 'זורקים' את הצופה לנקודות זמן מסוימות בחייו ומעלים מחדש מחשבות ותהיות שרובנו נוטים להדחיק לאורך השנים, בניסיון לזרום הלאה בתנועה מתמדת אל עבר עתיד המשכתב את עצמו שוב ושוב.

המאבק על זכות הבחירה

תוך כדי צפייה במופע תהיתי ביני לבין עצמי כיצד הקטעים השונים המוצגים בו היו נראים ומבוצעים לו הוא היה מתקיים 10 שנים מהיום, כשהשחקנים יהיו בשנות השלושים לחייהם. מדובר בסוגיה מעניינת, שכן בדרך כלל, ככל שאנחנו מתבגרים, כך אנו מפגינים יותר סלחנות או השלמה כלפי ההורים שלנו. לרוב, תהליך זה מקורו בשינוי שחל באופן היחסים שלנו עם ההורים לאורך השנים. אם בעבר הם נתפסו בעינינו כדמויות דידקטיות וסמכותיות, הרי שלאורך הזמן, ככל שאנו מתבגרים ופונים לאורח חיים עצמאי, כך הקשר עמם הופך להיות קרוב ושוויוני יותר ( לפחות ברוב המקרים).  מה גם שההורות כשלעצמה גורמת לנו להסתכל אחרת, ממרחק של זמן, על האופן בו ההורים שלנו התנהלו בזמן שאנחנו היינו ילדים ולהפגין כלפיהם יותר סלחנות.

הקטעים השונים המוצגים לאורך המופע מאמתים את השחקנים עם אירועים מעברם תוך התבוננות מחודשת ומפוכחת על שהיה ועל שיהיה.  מעבר לעניין הדילמה הבין דורית ולסוגיית הגנטיקה ההתנהגותית, המחזה נסוב בעיקר סביב סוגיית הבחירה. הרי לא רק שאין באפשרותנו לבחור מבעוד מועד את המשפחה שלנו ולשלוט בגורלנו, נדמה כי משחר ילדותנו אנו מונחים לחשוב ולהתנהל על פי נורמות חברתיות מסוימות ולאמץ דפוסי מחשבה דיכוטומיים לחלוטין. כך לדוגמא, המונולוג שעוסק בפנטזיות ואגדות חושף את החלק האפור של האהבה.

אולי זה גנטי - השחקנים מתעמתים עם ארועים מעברם
צילום: ארל'ה הצמצם הבוער, אורי רובינשטיין

הרי במציאות עצמה, לא כל עלמת חן ממתינה לנסיך החלומות שיבוא ויציל אותה מעצמה. ובכלל, סיפורי אהבה לא בהכרח מתהווים באחת ומתפוצצים בסערה. לעתים הם פשוט מתפוגגים להם לעתם בקול ענות חלושה, מותירים מאחוריהם "תערובת אפרורית המכילה מעט בדידות, קצת אומץ, לא מעט הרגלים ובעיקר פשרות". כפי שמתואר במונולוג שעוסק במתכון לזוגיות מפי ילדה של הורים גרושים.

אולי זה גנטיסימביוטיקה אמנותית

מופעים המשלבים אלמנטים אמנותיים רבים לא תמיד צולחים את מבחן הקהל מבחינת הביצוע, שכן פעמים רבות לא נוצר חיבור סימביוטי מספק בין המרכיבים השונים. אך במקרה הזה, נראה כי רמת הביצוע הגבוהה של כל חברי הצוות, בשילוב הבימוי המשוחרר והיצירתי של מרינה בלטוב גראס, המוסיקה הנפלאה של יונתן מרכוס המנוגנת בלייב, ומיצגי הוידאו המרהיבים של דניאל קגנוב, חברו יחד לכדי מופע תנועתי טקסטואלי מרתק ומעורר מחשבה. מה גם שבניגוד להצגה סטנדרטית המכילה בעיקר קטעי משחק סטטיים, כל הקטעים שהוצגו לאורך המחזה שולבו בתנועה בלתי פוסקת. אך למרות החשש שמא המאמץ הפיזי מצד השחקנים המוכשרים ייתן את אותותיו לאורך ההצגה, יש לציין שכל אחד מהם הפגין יכולת רב גונית מרשימה במיוחד ותרם גוון ייחודי משלו למארג התיאטרלי המשובח הזה.

אולי זה גנטי הוא מופע רב גוני בועט ונוקב החושף את הקונפליקט הבין דורי המלווה רבים מאתנו. עם זאת, מבעד למעטפת הטעונה והביקורתית, ניתן להבחין בלא מעט רגעי חסד וחמלה המשווים לקטעים השונים ממד שלם ומפוכח יותר.

אולי זה גנטי, תיאטרון הבית, יפו

בימוי: מרינה בלטוב גראס
כתיבה: רום שרצקי בשיתוף השחקנים
במאי משנה: קאי קורבלניקוב
מוזיקה: יונתן מרכוס
וידאו ארט ועיצוב חלל: דניאל קגנוב
תאורה: אורי רובינשטיין
תלבושות: נועם ומילי עשת
ציורים: בן זאב רביאן
הפקה: רן לשם
משחק: מילי עשת, בוניאל עופרי, איסק צ׳וקרון, נעמה מנור, אלון גצוביץ, אלינור חן ובן זאב רביאן.
ציור דימוי: בן זאב רביאן , עיצוב דימוי: מתן שליטא

אהבתם את הפוסט? אשמח לשיתופים במגוון צבעים :)

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest

כתיבת תגובה

אסנת יששכרוף

אסנת יששכרוף

היי, אני אסנת. ירושלמית במקור, חובבת מוסיקה, מילים וחתולים, בהתאמה. בשנים האחרונות אני עוסקת בעיקר בכתיבה ועריכת תוכן בנישות שונות ומגוונות ובתחום היח"צ. את הבלוג 'קשר התוכן' הקמתי במטרה להאיר את תחום התוכן מזווית קצת אחרת. מעבר למדריכים וטיפים בתחום, ב'קשר התוכן' תוכלו לדלג בין תחומי תוכן שונים ולעמוד על הקשר בין עולם התוכן לתחומים מגוונים כמו- אמנות, ספרות, מוסיקה ועוד. מוזמנים להצטרף אלי ולנסות למצוא את הקשר :)

כל הקטגוריות

קשרים נוספים...