בניגוד לרוב במאי הגל החדש, סרטיו של במאי הקולנוע הצרפתי אריק רוהמר שנפטר לפני כעשור, לא התאפיינו בעלילות מורכבות ומסועפות. במקום זאת הוא העדיף להתמקד בדמויות שניצבו במרכז הסיפור, (לרוב זוג או גבר ואישה) ובדיאלוגים המתקיימים ביניהם. ובכך היה טמון קסמו. במקום לנקוט בתחבולות קולנועיות מורכבות, הוא הניח לדמויות לצמוח ולהתפתח לאורך העלילה באופן אינטלקטואלי ומעורר מחשבה, ללא דרמטיזציה מיותרת.
אמנם רוהמר נודע בעיקר כבמאי קולנוע, אך מסתבר שמעבר לעשרות הסרטים שביים וכתב לאורך השנים, הוא גם חטא מעט בכתיבה לתיאטרון והעלה במהלך חייו מחזה בודד בשם- שלישייה במי במול. המחזה, אשר תורגם לעברית ומוצג בימים אלה בבכורה ישראלית בתיאטרון קרוב מייסודו של ניקו ניתאי, מציג קו עלילתי סטטי למדי, בדומה לסרטיו של רוהמר, כאשר המיקוד הוא סביב הדמויות המאכלסות את המחזה והתנודות ביחסים ביניהם לאורך 7 מפגשים.
סיפור רומנטי הפוך
כפי ששם המחזה מרמז, ההצגה נסובה סביב היצירה- שלישייה במי במול של מוצארט, המהווה למעשה סוג של דמות שלישית שתפקידה לגשר ולתווך בין אדם (אושר בית הלחמי) ואנה (אריאלה ברנשטיין)- שתי הדמויות הניצבות במרכז המחזה.
בניגוד לסיפורים רבים המתארים בנייה הדרגתית של מערכת יחסים רומנטית, במקרה הזה מדובר במעין סיפור שלאחר מעשה. שכן, מדובר בבני זוג לשעבר המחליטים לשמר את הקשר ביניהם באופן אפלטוני ונפגשים לאורך 7 מפגשים המתאפיינים בעליות ובמורדות, כאשר בסופו של דבר מתברר כי הבסיס לחיבור ביניהם נעוץ באותה יצירה קלאסית של מוצארט. וכמו בסרטיו של רוהמר המתבססים לרוב על איזושהי תהיה פילוסופיה קיומית המהווה בסיס לדיאלוג המתמשך והנוקב המתנהל בין הדמויות, גם במקרה הזה השיח בין הדמויות הוא אינו אלא כלי באמצעותו נבחן אותו גורם בסיסי המקשר ביניהן, כאשר המוסיקה מוצגת כדוגמא לאמנות שבלעדיה מערכות היחסים האנושיות אינן שלמות.
נקודה מעניינת נוספת שעולה לאורך המחזה נוגעת גם לאופן בו אנו תופסים ומעריכים אמנות, בעיקר מוסיקה. שכן, למרות האספקט הרגשי המיוחס לה, לרבים מאתנו אין טעם אמנותי מוגדר, כך שבמקרים מסוימים הצריכה התרבותית שלנו לא בהכרח מתבצעת על סמך משיכה אלא מתוך צורך לראות ולהיראות, מה שמפחית ומקהה באיזשהו אופן את החוויה הרגשית הסנטימנטלית הנלווית ליצירת האמנות. הרי לקטעים המוסיקליים הרבים שאנחנו אוגרים בראשנו במהלך השנים, יש לא פעם תפקיד משמעותי באופן בו אנו מעצבים וזוכרים תקופות או חוויות מסוימות, בעיקר כאשר מדובר בתקופות טעונות ומורכבות יותר בחיינו, בין אם מדובר בתקופת הנעורים או במשברים כאלה ואחרים. הרי לעתים לצלילים ולמנגינה יש משמעות הרבה יותר סימבולית ונוכחת מאשר למשפטים ארוכים ונוקבים.
אך עדיין נשאלת השאלה- האם טעם מוסיקלי דומה עשוי לתרום למערכות יחסים אפלטוניות ורומנטיות כאחד? מחקרים שנעשו בשנים האחרונות אכן מראים כי זוגות בעלי טעם מוסיקלי דומה נוטים לבלות יותר ביחד. אך מכיוון שמוסיקה מעוררת לא פעם פרץ נוסטלגי, לעתים החיבור נעוץ במשמעות הסנטימנטלית של קטע כזה או אחר ולא בהכרח בהעדפה מסוימת לסגנון מוסיקלי ספציפי.
ניחוח קולנועי נישא באוויר
לרוב, כשמדובר במחזה המכיל מספר מצומצם של שחקנים, יש חשיבות מכרעת לכימיה ולקשר בין הדמויות השונות, בייחוד כאשר מדובר בסוג של מערכת יחסים רומנטית. ואכן, במקרה הזה ניכר כי השחקנים נרתמים במלוא כוחם וכשרונם לדיאלוג המתמשך הנרקם בין שתי הדמויות באופן דינמי וסבלני, מבלי להעפיל אחד על השנייה. כאשר כל אחד מהם מצליח להדגיש ולהבליט את הצדדים והאספקטים השונים המאפיינים את דמותו, לטוב ולרע.
על פניו שלישייה במי במול הוא מחזה נטורליסטי ופשוט. מה גם שהוא לא חוטא בפירוטכניקה מפוארת ובאובר דרמטיות. עם זאת, לב לבו של המחזה לא נעוץ ברובד העלילתי שלו, אלא בפן המחשבתי הפילוסופי. וכאן מצוי הקסם שלו, בייחוד סביב הדיון המעניין והמעורר מחשבה בנוגע לתפקידה של האמנות במערכות יחסים ובכלל. מעבר לכך, הבימוי העדין והמהודק של דורית ניתאי נאמן משאיר מרחב מחייה לשיח המתפתח בין הדמויות באופן נינוח וסבלני, כך שכל דמות מקבלת מרחב ביטוי ראוי המדגיש את הניואנסים השונים המאפיינים אותה.
מעבר לכך, המחזה משלב תביעת עין קולנועית לא מבוטלת מתוקף עיסוקו המרכזי של המחזאי, כך שלעתים נדמה כי אכן מדובר בסצנות קולנועיות מינימליסטיות שעברו עיבוד תיאטרלי מותאם. שכן, מעבר למיקוד ביצירה המוסיקלית העיקרית סביבה נסובה העלילה, המחזה מכיל מספר קטעים קלאסיים שונים המושמעים במעבר בין סצנה לסצנה (שופן, בטהובן, באך ועוד), בתוספת מיצגי וידאו בעלי ניחוח אירופאי משהו הממחישים את מזג האויר השורר בחוץ עם סיומה של כל סצנה. ללא ספק, אלמנט המסייע בעיצוב האוירה השוררת לאורך המפגשים השונים של הדמויות במחזה. זאת לצד הניחוח הצרפתי הנינוח הנודף מהסצנות השונות, גם ברגעים הטעונים בהם מתגלעים חילוקי דעות בין שתי הדמויות.
פועלו הייחודי של תיאטרון קרוב מייסודו של ניקו ניתאי
לסיכום, חשוב לי לומר כמה מילים טובות על התיאטרון במסגרתו עלה המחזה הנפלא הזה, הלא הוא תיאטרון קרוב מייסודו של ניקו ניתאי. אני מתארחת לאחרונה בלא מעט תיאטראות קטנים ומיוחדים, אך במקרה הזה שבתה אותי במיוחד קבלת הפנים של אנשי הצוות והמנהלת האמנותית- דורית ניתאי נאמן, בתו של יוצר התיאטרון ניקו ניתאי ז"ל, מייסד תיאטרון קרוב. ניתאי, בימאית ההצגה, ניגשה לקהל הצופים בטרם כניסתם לאולם וסיפרה בקצרה על פועלו החשוב והמגוון של אביה שהלך לעולמו עם פרוץ מגפת הקורונה, מספר ימים לאחר שהתיאטרון נאלץ לסגור את שעריו.
ניתאי לא עסק רק ביצירת תיאטרון אלא פעל רבות על מנת לקרב את התיאטרון לאוכלוסייה הרחבה, זאת בין השאר באמצעות ההחלטה למקם את תיאטרון קרוב בלב לבה של התחנה המרכזית בתל אביב. כעת, עם תחייתו המחודשת של עולם התרבות, התיאטרון שב לפעול במלוא המרץ, תוך הנצחת פועלו החשוב והייחודי של ניתאי, שתרם רבות להיווסדו ולהכרתו של זרם הפרינג' בעולם התיאטרון הישראלי ובכלל.
שלישיה במי במול, תיאטרון קרוב
מאת: אריק רוהמר
בימוי: דורית ניתאי נאמן
משתתפים: אושר בית הלחמי, אריאלה ברנשטיין
ניהול מוסיקאלי: אורי צפריר, תאורה: רונן בכר, תפאורה: צבי פדלמן, תלבושות: יעל ול, כריאוגרפיה: מיכל מלב ווידאו ארט: נעמי בן אסא, ע. בימאית: אריאלה ברנשטיין, צילום ועריכה: האפי בק סטייג' הפקות (צילום: צחי שרון, עריכה: אושר בית הלחמי).
