לפי העדכון של Google Maps, במהלך חודש אפריל האחרון גמעתי לא פחות מ-215 ק"מ באמצעות הליכה. זאת לעומת 9 ק"מ בלבד באפריל דאשתקד. שהרי באותה תקופה, בעיצומה של הקורונה, הרגליים שלי נעו בעיקר מחדר העבודה למטבח וחוזר חלילה, כך שהאפשרות לצבור קילומטראז' רחב הייתה מצומצמת מלכתחילה, שלא לדבר על היכולת לנשום אויר צח, במסגרת מגבלות ה-100 מטר.
ובחזרה לחודש אפריל הנוכחי- לא כל כך ברור לי איך הספקתי ללכת בממוצע 7 ק"מ ליום והאם מדובר בהליכה לשם הליכה או בסיבובים רפטטיביים בסופר או בשוק בניסיון להכריע בין סוגים שונים של עוגיות קרמל, כיאה לבת מזל מאזניים טיפוסית שלוקה בבררנות יתר. מה שכן, באותו חודש, מלבד כאבי שרירים קלים, הרגשתי פריחה מסוימת מבחינה יצירתית וכתבתי יותר באופן יחסי, גם בבלוג. רעיונות באו בקלות יחסית והכתיבה יותר זרמה.
ומה לגבי אפריל דאשתקד? ובכן, באותה תקופה הייתי טרודה בעיקר בענייני עבודה. לא זכור לי שחוויתי איזשהו מחסום יצירתי אקוטי, אך מצד שני, בתור חובבת הליכות מושבעת, הרגשתי שעצם ההסתגרות הכפויה בין ארבע קירות מצמצמת באיזשהו אופן גם את המרחב הפנימי שלי, אותו מרחב שנחוץ כל כך לצורך ריענון ויצירה של רעיונות חדשים. ואכן, באותה תקופה ההתנהלות שלי הייתה די שבלונית וחסרת מעוף.
הליכה יצירתית
אני חייבת לציין שהחיבור שלי להליכה לא נובע ממניעים בריאותיים כאלה ואחרים. מבחינתי ההליכה מאפשרת שחרור כלשהו, פורקן פיזי לא מחושב. מעין הזדמנות להתחבר לתת מודע ללא מסננים ולייצר חיבור הרמוני בלתי אמצעי בין הנפש הגוף והעולם. ואכן, מחקרים רבים שפורסמו בשנים האחרונות מראים כי הליכה עשויה לתרום לחשיבה יצירתית, בייחוד כאשר מדובר בהליכה חופשית, שוטטות אם תרצו.
למעשה, מדובר בשילוב של כמה גורמים שגורמים לשינויים בתגובה הכימית של המח. ראשית, בזמן הליכה, כמו בכל פעילות אחרת שמערבת תנועה, זרימת הדם למח ולכל אזורי הגוף מואצת יותר, מה שעשוי לחזק את היכולת הקוגניטיבית. מעבר לכך, הליכה על בסיס קבוע עשויה לקדם קשרים בין תאי המח ובכך מאפשרת גדילה של נפח ההיפוקמפוס ומונעת התנוונות של רקמת המח. בנוסף, מחקרים רבים מראים שהליכה משחררת חומרים המסייעים לשיפור מצב הרוח, מה שעשוי להוביל לחשיבה נינוחה וחופשית יותר, זאת בניגוד למצב של דכאון המתאפיין פעמים רבות בחשיבה מקובעת וחזרתית.
כמו כן, בניגוד לפעילויות גופניות אחרות שמצריכות מאמץ גופני ומוחי רב יותר, הליכה לא מצריכה מאמץ מודע רב, כך שהנפש שלנו מתפנית לנדוד הלאה למחוזות אסוציאטיביים חדשים ולהתעטף באין ספור דימויים ובתובנות חדשות, בין אם מתוך חיבור בלתי אמצעי לתת מודע או כתוצאה מהחוויה הרב החושית הנגלית בפנינו בזמן ההליכה, על כל מראותיה, רחשיה וריחותיה.
קילומטראז' ספרותי
התרומה של הליכה ליצירתיות הוכרה עוד ביוון העתיקה, שכן פילוסופים ידועים מאותה תקופה ובהם אפלטון, סוקרטס ואריסטו, נהגו לשוטט בחדרם הלוך ושוב כדי לפתח רעיונות וטיעונים חדשים. כך גם סופרים קלאסיים רבים נעזרו בהליכה כפעולה מקדמת כתיבה, בעיקר לצורך פיתוח רעיונות עלילתיים. וירג'יניה וולף נהגה להסתובב שעות ברחובות לונדון ואף שלחה את גיבוריה לאין ספור שיטוטים ברחבי העיר (ראה ערך מרת דאלווי). גם דיקנס נהג לגמוע את לונדון לאורכה ולרוחבה. הנרי דיוויד ת'ורו כתב ש"מחשבותיו מתחילות לזרום ברגע שרגליו מתחילות לנוע". המשורר ויליאם וורדסוורת' הרחיק לכת וגמע בימי חייו כמאה ושמונים אלף מיילים, כלומר- ממוצע של שישה וחצי מיילים ליום. ואם כבר בענייני שוטטות עסקינן, הרי שלפני מספר שנים יצא לאור הספר- 'לאהוב, לשוטט, להפליג'- אסופת מסות של 6 סופרים ומשוררים ידועים וביניהם- ויר'גיניה וולף, וולטר בנימין ורוברט לואי סטיבנסון, העוסקת בין השאר בשוטטות. הקטעים השונים המשולבים בספר שופכים אור אחר על חוויית השוטטות מצד המתבונן ועל התנועתיות המחשבתית הנלווית אליה.
אך בעוד שבעבר חוויית השוטטות הייתה נחוצה ומתבקשת, בהיעדר אמצעים וגירויים דיגיטליים, הרי שכיום -בעידן הטכנולוגי הנוכחי, כאשר המסכים מספקים לנו בידור 24/7, הווירטואלי גובר על הפרונטלי, כך שהשיטוט הפיזי הוחלף ברובו בזפזופים וירטואליים חסרי משמעות. מה גם שבימינו, בניגוד לעבר, הבהייה במרחב הפכה לסוג של הרגל מגונה, מה שמצמצם באופן ניכר את החוויה האנושית האותנטית המתלווה לפעולת השיטוט. הרי היום כולם חייבים להשפיל מבט ולהתמקד במסך מרצד כלשהו, העיקר לא להסתכן בהצטלבות מבטים בפומבי.
במסה "רדיפת רחובות: הרפתקה לונדונית" של וירג'יניה וולף מתוך האסופה- "לאהוב, לשוטט, להפליג', וולף מתייחסת בין השאר לתופעת השיטוט ולמבוכה המסוימת הנלווית אליה כאשר היא מתארת את חוויית השיטוט בעיר כמשא מדומה לחיפוש אחר עפרון עופרת. ואכן, המילה שיטוט מתפרשת לעתים קרובות כסוג של מוזרות, שלא לומר- סטייה. אין ספק שהמשוטט הרבה יותר חשוף לביקורת מאשר אותו הולך רגל לבוש בבגדי ספורט הצועד באופן קבוע לאורכו ולרוחבו של הפארק. אך חוויית השוטטות, בניגוד להליכה תכליתית וממוקדת, מאפשרת לנו פעמים רבות לחוות את החוץ באופן הרבה יותר אינטואיטיבי ויצירתי, דווקא בשל חוסר המיקוד ותחושת ה'ניסוי והטעיה' הנלווית לכך.
הליכה – פעולת הסחה דינמית
כתיבה היא פעולה מורכבת, בין אם מדובר בכתיבת תוכן או בכתיבה שיווקית. הרי כל נישת כתיבה מצריכה שילוב בין יכולת ביצוע גבוהה ליכולת רעיונית. אך אם כל הכבוד לפעולת הכתיבה עצמה, הרי שהגרעין של כל טקסט כתוב, מקורו ברעיון כלשהו. שכן, הכתיבה עצמה היא 'רק' הכלי באמצעותו אותו רעיון מקבל סדר ומבנה. אך בסופו של דבר, ללא גרעין הטקסט פעולת הכתיבה נטולת כל משמעות. ניתן להמשיל זאת לפעולה סיזיפית כמו ניסיון לנפח בלון שיש בו חור.
וכאן לרוב טמון הקושי בקרב כותבים רבים. הרי ברגע שיש לנו רעיון כלשהו, לרוב האסוציאציות כבר זורמות באופן חופשי והטקסט מתחיל לקבל מבנה וצורה בהדרגה. אך פעמים רבות, הבעיה היא לייצר את אותו רעיון מיוחל, מבלי לבהות במסך המחשב במשך דקות ארוכות ולמלא את הזמן באין ספור הסחות דעת. הרי ברוב המקרים אנחנו לא יושבים מול המחשב בציפייה שהמוזה תנחת עלינו כך פתאום. למעשה, רוב רובה של פעולת הכתיבה (בעיקר החלק הרעיוני שבה) מתבצע מחוץ לחדר הכתיבה, לאורך היום, כשאנחנו עסוקים במטלות אחרות, מורכבות יותר או פחות. וכאן ההליכה עשויה לבוא לקראתנו.
ההליכה מהווה מעין פעולת הסחה, אך בניגוד לפעולות סטטיות אחרות כמו קיפול כביסה או שטיפת כלים, הליכה יכולה לשמש גורם מניע להתפתחות של רעיונות יצירתיים חדשים באופן אינטואיטיבי וללא מסננים. מעין מפגש בלתי אמצעי בין החוץ לנפש. הגירויים החיצוניים המוחשיים הפוקדים אותנו בזמן שאנחנו הולכים ברחבי העיר או לאורך הים, מחלחלים פנימה אל תוך הרשת האסוציאטיבית הפנימית שלנו ועשויים לסייע לנו לייצר רשת חדשה של דימויים יצירתיים ( ניתן לקרוא על כך בהרחבה במאמר נוסף בבלוג שעוסק בחשיבה אסוציאטיבית). זאת בתנאי שאנחנו באמת מייחסים תשומת לב לגירויים השונים מסביבנו- ריחות, רעשים, מראות ולא מתייחסים להליכה כאל פעילות ספורטיבית תכליתית גרידא. בניגוד לפעילות מאומצת יותר כמו ריצה, כשאנחנו מטיילים, קצב ההליכה שלנו לרוב גמיש וניתן לשינוי בהתאם לקצב הדיבור הפנימי שלנו, מה שמאפשר למחשבות לזרום באופן טבעי ונינוח יותר.
בהקשר הזה, חוקרים רבים מייחסים חשיבות רבה לאזורים בהם מתבצעת ההליכה. מחקרים שבוצעו בשנים האחרונות מעידים על כך שהליכה בטבע עשויה לשפר ביצועים בכל הקשור לזיכרון ולחשיבה יצירתית, כדוגמת מחקר בהובלתו של מארק ברמן מאונ' דרום קרוליינה במהלכו נבחנו ביצועים קוגניטיביים של סטודנטים בזמן שהם סיירו ברחובות העיר ובארבורטום (גן בוטני יערני). שכן, הליכה בטבע, בניגוד לערים סואנות, מאפשרת לנו לייצר חיבור פנימי עם המרחב ללא הסחות דעת המאפיינות את המרחב האורבני כמו- התקהלויות, שלטי חוצות רבים ורעשים בעוצמה גבוהה. עם זאת, כפי שניתן להתרשם מסופרים רבים, דווקא עודף הגירויים המידיים הטמונים במרחביה של העיר, עשויים לייצר מנעד גדול יותר של דימויים ותחושות. כך שבסופו של דבר מדובר בעניין אינדיבידואלי, בהתאם להתבוננות האישית של כל אחד.
הליכה וכתיבה- מסלולים מקבילים
מעבר למקומות בהם אנו בוחרים לטייל, לעתים יש משמעות לא פחותה לאופן בו אנחנו מתכננים את מסלול ההליכה. הרי גם אם אנו נוהגים לשוטט ברחובות העיר, עומדות בפנינו אפשרויות רבות- תמיד ניתן להחליף ולשנות מסלולים. אך בסופו של דבר, רבים מאתנו מוצאים עצמם הולכים שוב ושוב באותו מסלול, נזהרים מלבצע סטייה קלה שתגרום לנו להיראות אבודים לרגע. אך ככל שנרשה לעצמנו להתל במרחב ולבחון אותו באופן אינטואיטיבי ללא רתיעה, כך נוכל לספוג עוד ועוד מראות וקולות ולקבל תמונה רחבה יותר של העיר.
כך גם לגבי פעולת הכתיבה. הרי לא מדובר בפעולה מתוזמנת על פי בקשה. לא פעם אנו מוצאים עצמנו נאבקים ברעיונות השונים העולים בראשנו, נלחמים במבנה היצירה, במקצב הפנימי שלה, לא מסוגלים להחליט מה לכלול ומה להסיר, בניסיון לייצר טקסט חדש וחד פעמי. וזה חלק מהעניין- לעתים אנו מועדים, הולכים אחורה ועוברים מסלולים חדשים ומפתיעים שמאמתים אותנו עם סגנונות כתיבה ורעיונות חדשים. בסופו של דבר, בדומה לעיר בה אנו נוהגים לשוטט, כך גם המח שלנו מכיל סמטאות ומסלולים שונים. אמנם לא תמיד יש ביכולתנו לפקוד כל סמטה וסמטה, אך ככל שנתחקה אחר הרחובות השונים באופן אינטואיטיבי וסבלני יותר, כך נוכל להבין את הקסם הטמון בעיר הפנימית שטמונה בכל אחד מאתנו, גם אם לעתים ניקלע במקרה לרחוב ללא מוצא, בדומה למחסום כתיבה.
